בני יקירי,

ביום שאזדקן ולא אהיה יותר מי שאני, אזור נא סבלנות ונסה להבין אותי.

כאשר אשפוך אוכל על חולצתי ואשכח איך לרכוס את נעלי,
זכור את השעות שביליתי ללמדך איך עושים את אותם הדברים.

אם אחזור על עצמי על אותן מילים שאתה יודע בעל פה את סיומן, אל תפסיק אותי והקשב לי.
כשהיית קטן, על מנת שתירדם נאלצתי לספר לך אלפי פעם את אותו סיפור, עד שעצמת את עיניך הקטנות.....

כשנהיה ביחד ובלי כוונה אעשה את צרכי, אל תתבייש בי .... כי כבר איני שולט בגופי.
תחשוב רק כמה פעמים בילדותך עזרתי לך ובסבלנות המתנתי עד שתסיים.

אל תגער בי בגלל שלא ארצה להתרחץ, ואל תנזוף.
זכור את הרגעים שרדפתי אחריך ואת אלפי התירוצים שהמצאתי על מנת להנעים לך את הרחצה.

קבל אותי וסלח לי, כי עכשיו הילד........ זה אני.

כשתראה אותי חסר תועלת ובור מול כל המוצרים הטכנולוגים שלא אוכל עוד להבין,
אני מבקש לפניך שתיתן לי את כל הזמן שיידרש, על מנת שלא תעלוב בי בחיוך הלעגני שלך.

זכור שהייתי אני זה שלימד אותך הרבה דברים שאז הדהימו אותך. אני לימדתי אותך לאכול, להתלבש
והחינוך שקיבלת כדי שתוכל להתמודד עם החיים בצורה הטובה שהנך עושה זאת,
הם תוצאה של השקידה, מאמצי ואהבתי אליך.

כשבהזדמנות כלשהי במהלך שיחתנו אשכח על מה אנחנו מדברים, אל תתעצבן.
תן לי כל הזמן שיידרש עד שאזכר, ואם אינני מצליח אל תלעג לי "אולי מה שדברתי לא היה חשוב"
הסתפק בכך שתאזין לדברי.

אם פעם לא ארצה לאכול, אל תפציר בי, אני יודע כמה מותר לי וכמה אסור, תבין גם שעם הזמן אין לי כבר שיניים וחסר לי חוש הטעם כדי לטעום.

וכשייכשלו רגלי ומטו ליפול מעייפות, הושט לי את ידך הרכה על מנת שאשען,
כפי שעשיתי זאת אתך כשהתחלת ללכת עם רגליך הקטנטנות כשהיו עדיין חלשות.

ולבסוף, כשבאחד הימים תשמע אותי אומר שאיני רוצה לחיות יותר ואני רוצה למות, אל תכעס.
מפני שלזה אין כל קשר לחיבתך או לכמה שאני אוהב אותך,
נסה להבין שאני לא חי עוד אלא שורד.

תמיד רציתי בשבילך את הטוב ביותר והכנתי עבורך את הנתיבים והאמצעים הטובים ביותר שהצלחתי,
חשוב שעם הצעד שאני מקדים לעשות, אסלול למענך עוד נתיב בזמן אחר.... אבל תמיד אתך.

אל תרגיש עצוב או חסר אונים בגלל שאינך רואה אותי כפי שהייתי קודם. תן לי את לבך,
הבן אותי ותמוך בי כפי שעשיתי כשהתחלת לחיות.

אנא ממך, תלווה אותי באורך-רוח בדרך לסיום הנתיב שלי.
תן לי אהבה וסבלנות כי לא חסכתי זאת ממך כל ימי חלדי.

שלך, באהבה לאין שיעור ....
אבא.


(הנכתב לעיל, אינו שלי כמובן. לפני שנים רבות ראיתי זאת ברשת. אין לי מושג מי המחבר).

הלוואי שלא נהיה במצב הזה.

<רגע של דת >
כמו שאדם נהג או נוהג עם הוריו ככה ינהגו איתו ילדיו .
מה התיקון ?
להשתדל לעשות נחת להורים מהיום הזה והלאה ואם יש קשיים להתפלל על זה
<רגע של דת \ >

מרגש

הכל ידוע.
מה הדיכאון הזה ?
מה זה פורום "גיל הזהב" ?
מה שנשאר: "אל מלא רחמים............ נמשיך ?

שוני ידידי, כחלק מזקני השבט כאן, אולי רומזים לנו משהו

חושבים שאנחנו מריחים אדמה

אמי כרגע בשבועות האחרונים של חייה. היא כבר לא מסוגלת לזוז, אבל עדיין צינית ומלגלגת. היא שייכת לדור שהמוות פחד ממנו.
דור שהולך ונעלם ...

איש זקן ואדם צעיר ישובים על ספסל בגינה ליד בית או אולי בית אבות. האיש הזקן יושב ובוהה ונראה כמי שראייתו חלשה מאד בעוד שהצעיר, כנראה הבן, יושב לצידו על הספסל ושקוע בקריאת עיתון.
והנה ציפור דרור מתעופפת, חודרת למרחב הצילום, נעמדת על ענף סמוך לספסל ומזמרת. האב קולט את ציוצה של הציפור, מטה ראשו בהקשבה ושואל את בנו "מה זה היה?"
הבן מרים ראשו מהעיתון, מסתכל מסביב, מאתר את הציפור במבטו ועונה: " זו ציפור, ציפור דרור."
כשהציפור משמיעה שוב את ציוצה, שואל שוב האב: "מה זה היה?" והבן עונה בתחילתה של חוסר סבלנות: "כבר אמרתי לך אבא, זו דרור!"
המצלמה שוב מתמקדת על הדרור שמתעופפת, נוחתת על המדרכה בצד השני של הספסל ומשמיעה משם שוב את שריקתה. האב מפנה ראשו ושואל: "ומה זה היה?"
הבן מניח הפעם את העיתון ועונה בכעס אמיתי: "זוהי ציפור דרור, אבא. ד-ר-ו-ר."
האב מסתכל אל בנו ושואל שוב, כאילו בהתרסה: "מה זה היה?"
הפעם הבן מאבד את העשתונות: "למה אתה עושה את זה? אמרתי לך כבר כמה פעמים שזו דרור! אתה לא קולט את זה!"

האב מביט בבנו, לא אומר מילה ואז הוא נעמד, מפנה את גבו ועוזב בשקט לכיוון הבית. בנו שכנראה לא חש בנוח, צועק אל גבו המתרחק: "לאן אתה הולך?" האב לא טורח לענות וממשיך ללכת. הבן נשאר לבדו, מתוסכל, כבר לא קורא בעיתון.
לאחר כמה דקות המצלמה שבה ומתמקדת בדמותו של האב החוזרת לגינה ובידו ספר או מחברת כרוכה. האב מתיישב על הספסל לצד בנו, פותח את הספר בעמוד מסוים, תוחב את הספר לידיו של הבן ומסמן באצבעו על שורה בעמודו של הספר. "קרא בקול רם" הוא אומר.
בחוסר רצון בולט קורא הבן בקול רם: "היום ישבתי בפארק עם בני הצעיר, שרק כמה ימים קודם לכן מלאו לו שלוש, כאשר ציפור דרור נעמדה לא רחוק מאיתנו מכשכשת בזנבה. בני הצעיר שאל אותי 21 פעמים 'מה זה' ואני עניתי בכל 21 הפעמים הללו שזו ציפור דרור. חיבקתי אותו בכל פעם שהוא שאל אותי את אותה השאלה שוב ושוב… ללא כעס… עם המון חיבה לבני הצעיר והתמים."
האב נד בראשו כמאשר בעודו מקשיב לבנו הקורא בקול שבור. הבן סיים, סגר בנקישה את היומן, הביט באביו, אולי בדמעות שאנו הצופים לא רואים, ואז חבק אותו בחום, חיבוק ארוך וממושך…

(מסרט יווני קצר, שנת 2007, צולם ע"י קונסטנטין פּיטאביוס)

http://www.youtube.com/watch?feature=pl ... NK6h1dfy2o