עכשיו 25/06/17 15:03
המגבר מנגן מוסיקה! אבל הוא לא נוטה “למוסיקאליות”, חמימות אנלוגית, עושר, או מצד שני לבהירות או חדות. הוא פשוט מחליק את הסיגנל מוגבר מצד לצד בצורה נכונה עד כמה שבולדר חשבו לנכון בהשקעה. וזה משהו שלא מעט מגברים מאד מאד מאד יקרים עושים, ולשם גם רב חברות הי אנד מנסות להגיע ברמות הללו. צריך להבין שהן מכוונות לכך תכנונית. בדיוק כמו הרמקולים הגדולים והיקרים ביותר בתחום. משתדלים לאפס דיסטורשיין, טיימינג מושלם, שקיפות ושליטה בפול רינג’. ובדיוק כך המשולב שלפנינו מנגן.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות. אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
מה שניתן לנקות- הדסק עושה את זה בצורה הטובה ששמעתי + מעצים את יכולת הסט אפ להוציא סאונד מהתקליט. מה שטבוע על הפלסטיק, שום מכונה לא תצליח לשחזר. ביחס למכונות סטנדרטיות, איתן הגעתי להשתמש בתרכובות מסובכות ואגרסיביות, עדיין נראה שהאודיו דסק עושה משהו מעבר לכך. אנחנו הרי יודעים שאי אפשר "לתקן" את כל התקליטים באשר הם, וזה עניין שמשתנה בין הדפסה ומצב תקליט ותקליט. אבל מנסיון של חצי שנה, המגמה היא של שיפור ניכר ממה שהיה לי קודם עם מכונות שאיבה.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה. למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים. 'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה. למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
כלי נשיפה למשל הם כח עצום תחת האומגה והאופי המיוחד של הסקצייה שמווברצת בצורה מאד משכנעת, באופן הרבה יותר טבעי ונכון ממה שאני מכיר מה R1000 הפרטי שלי. משהו שרק ראש ממש טוב יודע לעשות באופן משכנע, כמו גם פסנתר או קולות שירה. יש מספיק חברות שעושות סאונד עם זיקוקי דינור. פה זה ראש להביא להורים ולהזדקן איתו, משהו שאנשים שכבר ראו מספיק, או שיושבים שעות מול המערכת יכולים להעריך מאד!
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית. האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
הפטיפון הזה מביא בסיס אדיר לסאונד אנלוגי אולי מהטובים ששמעתי בחיי ואצלי בחדר בפרט. הזרועות של CA מדהימות וברגע שמבינים את היחסיות, את מה שהן מבקשות מבחינת סט אפ, הקפדה והתאמת הראש הנכון לכל הקונספט, הם יביאו את התקליטים לגבהים שאולי רק מאסטר טייפ מסוגל להם. אני אישית עוד לא שמעתי אנלוג מנגן בכזו חיות, ניקיון, פירוט ודינאמיות.
קלארק היא אמנית טוטאלית- גיטריסטית מצוינת, עם קול נפלא, וכמובן כותבת ומלחינה נהדרת. היא מסנתזת רוק, עם רוק מתקדם, פופ, ג'אז ,ומוזיקה אלקטרונית, כשעל הכול שורה לא פעם אוירה של מיוזיקל או סרט מצויר (שעל השפעותיהם העידה לא מעט). היא נעה בין רכות להתפרצויות וירטואוזיות, בריפים חזקים של גיטרות האהובים עליה, ומלהטטת בקולה באוקטבות, סגנונות וגוונים שונים.
זהו אומנם מוצר לא זול, אך לאלו שיש כבר מערכות משובחות שכבר מטופלות בכיוונים של שיכוך, חשמל ושאר אספקטים סונים אקטיביים ואקוסטיים, חייבים לעצמם לנסות גם את הרזונטור מבית פיניט אלמנט כדי להשלים את המקצה האחרון בהחלט ...
נו טוב, לפחות עד שיגיע מקצה נוסף...
בסה"כ אני יכול להגיד שנהנתי השנה מהפסטיבל. בערך כמו בשנה שעברה. אומנם הייתי רק ביומיים האחרונים, לא הכל היה ג'אז, וכנראה שלא נדע מה היה קורה אם לא היו הביטולים (נראה לי שפחות מוצלח) אבל אני שמח שהלכתי. ריבס היתה אמורה להיות ההופעה שהכי אהבתי, אבל איכשהו דווקא ההופעה של פארלטו השאירה אצלי משקע יותר מתמשך.
באס עמוק, תחום גבוה פתוח, מלא ניואנסים, ללא שמץ של גרייניות אך גם לא מוחלק יתר על המידה או מעורפל. עם התקפה מהירה לאורך כל הטווח הטונאלי (למעט התחום הנמוך ביותר) אך גם עם יכולת לשמור על decay טבעי - כזה שאינו נקטע באיבו אך גם לא נמתח כמו מסטיק. נוסיף יכולת לשחזר מהות מוזיקלית מגוונת, מסגנונות בעלי מקצב איטי ועד טרקים כסאחיסטיים ופרזנטציה תלת מימדית בעלת רוחב ועומק מרשימים עם דמויות סטראו בעלות גודל שפוי.
שם טוב לוי יצר אלבום מצויין ואיכותי, עם האנסמבל המוכשר מאוד לצידו, ששנות שיתוף הפעולה והעבודה יחד, ניכרות היטב. בנוסף, לוי, הוא מלחין בחסד, ומעבד מחונן אשר מצליח להוציא את המיטב מההרכב המנוסה. "בן אדמה", לטעמי הוא אחד האלבומים הישראלים הטובים, והמוצלחים שיצאו בתקופה האחרונה. גם מי שנרתע קלות מהפיוטים, ייטיב לעשות אם יאזין לאלבום הזה. מומלץ מאוד!
כדי להתחבר מעט בכל זאת לנושאים לשמם התכנסנו אקדים ואספר שכאשר נדבר על סוגי שסי של פטיפונים, נמצא שימוש דומה בקפיצים על מנת לבודד את הפלטה והמחט מויברציות שמגיעות מהרצפה. היצרנים משתמשים ב k של הקפיץ ובמסה של הפטיפון כדי לכוון את המערכת לתדרים הרצויים להם – בדיוק כפי שחישבנו למעלה.
האלבום האחרון להיום הוא זה שזכה להתעניינות הרבה ביותר מצד קהל האורחים.
אולי בצדק, זה באמת אלבום מעניין.
מדובר בשנים עשר טרקים, וכפי שהשם מרמז מכילים שירים מצרפת וברזיל בתפזורת + הפתעה.


hifimusic
אודות
תנאי שימוש
צור קשר
אוהבים את
hifimusic?
סקירות אודיו
הכל
הגברה
רמקולים
מקורות
אחר
סקירות מוזיקה
הכל
קלאסי
ג'אז
פופ/רוק/אלטרנטיבי
עולם/ישראלי/אחר
קישורים
מותגים על פי שם
מותגים על פי יבואן
מומלצים
הפורום
הרשם
לוח בקרה
הודעות אחרונות