עכשיו 21/05/19 09:48
תמורת המחיר (הלא נמוך!) מקבלים כאן מכשיר מעוצב מאוד (גם אם לא יתאים לכל טעם) ומשוכלל, ביצועים סוניים נטולי חסרונות, מעט תיבול כדי לא לשעמם, ותחושה יוקרתית מכל עבר. אם ה- N51 הוא סימן מייצג לכל סדרת ה- Noble החדשה, אז נראה שבוצע פה מהלך להתאים יותר לרמקולים של תקופתנו. אלו הפכו להיות יותר "מדויקים", ולכן מתאימה להם אולי הגברה עם קצת יותר אופי. במקרה הזה קצת יותר "גודל" וקצת יותר באס, כמו גם יכולת להניע עומסים יותר קשים - אז זה כיוון הגיוני מאוד.
האלבום השלישי של טסה והכוויתים שיצא לאחרונה (El Hajar- האבנים), מסכם (עד כה לפחות) עשור מדהים עבור טסה. פוריות העבודה שלו, עם שותפו ניר מיימון, הניבה 7 אלבומים, אם כוללים את פרוייקט הכוויתים, וכולם מצויינים. באלבום הנוכחי משולבים בשירה- יעקב נשאווי , נסרין קדרי, רחלה (בבלדה נהדרת- Hilwa Marrat El Layli , היבה באטיש, תמר שאוקי, יאיר דלאל, כרמלה טסה (האם), רחל יחזקאל וכרמלה מועלם. כמו באלבומים הקודמים משלב טסה קולות מקוריים של דאוד עצמו, ושל סלאח בקמנצ'ה.
הסימפליסיטי II של חברת ת’אלס השוויצרית מבחינתי טורפת קלפים מחדש! היא זרוע הפיבוט הטובה ביותר ששמעתי בחיי. מיכה הוברט פשוט ייצר פה “שעטנז” הנדסי מוצלח ומדהים מאין כמוהו. היתרונות בפיבוט, עם הנדסה מדויקת וגאונית של טראקינג כמעט לינארי לחלוטין עם אחוזי עיוות מינוריים של כמה אפסים אחרי הנקודה העשרונית. ללא ספק הישג מכני אדיר ומרשים ברמה גלובאלית. מי שישמע את הזרוע הזו בסביבה נכונה וטובה יבין בדיוק על מה כולם מדברים.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות. אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
השבועות שהסט הזה ישב אצלי וניגן לתדהמתי היו נעימים והחזירו לי קצת ממהתרגשות שסט אוזניות משובח באמת יודע לעשות ולנגן. האינטימיות הזו שדרייברים קרובים לאוזן ומוסיקה שמנגנת כל כך קרוב (והפעם גם עם במה מקסימה קידמית ומיוחדת) לא משתווה לשום דבר אחר ולשום מערכת סטריאו אי שם.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה. למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים. 'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה. למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
המגבר מנגן מוסיקה! אבל הוא לא נוטה “למוסיקאליות”, חמימות אנלוגית, עושר, או מצד שני לבהירות או חדות. הוא פשוט מחליק את הסיגנל מוגבר מצד לצד בצורה נכונה עד כמה שבולדר חשבו לנכון בהשקעה. וזה משהו שלא מעט מגברים מאד מאד מאד יקרים עושים, ולשם גם רב חברות הי אנד מנסות להגיע ברמות הללו. צריך להבין שהן מכוונות לכך תכנונית. בדיוק כמו הרמקולים הגדולים והיקרים ביותר בתחום. משתדלים לאפס דיסטורשיין, טיימינג מושלם, שקיפות ושליטה בפול רינג’. ובדיוק כך המשולב שלפנינו מנגן.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית. האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
התחושה העיקרית שליוותה אותי במשך הזמן שבחנתי את ה- NWD היתה "וואו". הרגשתי שעשו פה את הוויסינג המדויק שאני הייתי עושה אם הייתי מסוגל לתכנן ולייצר ממיר. בדר"כ כשמדובר במכשירי "באדג'ט" שאני אוהב, אני אומר, חברה תגידו תודה שזה מכשיר מאוזן וטוב. אל תצפו שהוא זה שיקפיץ לכם את המערכת ברמה. פה, יש לי הרגשה שה- NWD יכול לתת פייט להרבה מכשירים וכן לעשות בדיוק את זה.
מה יש בה? מה יש ביוג'ה וונג שאי אפשר למצוא באלפי, עשרות אלפי או מאות אלפי הפסנתרנים שמתמודדים בכל העת על אהבת הלייבלים, האמרגנים ועל הקהל? יוג'ה וואנג היא סינית שגרה כבר שנים בארצות הברית וקוראת לעצמה אמריקאית לכל דבר אך את היותה סינית היא לא שוכחת לרגע. יוג'ה וונג ממשיכה להפתיע, לנגן בוירטואוזית וברגש ובקול האופייני לה, בתקווה שבבגרותה תשביח עוד יותר ותהפך באמת לאחת כזו שתרשם יחד עם הענקים באמת בספרי ההיסטוריה בתחום. אני מאמין בה.
דינה וושינגטון וג'וני הארטמן (כל אחד בתורו) מופיעים במרכז הבמה במלוא תפארתם. בהתחלה קצת נבהלתי מהגודל, אני מדבר על צליל ממש גדול, כזה שלחישה קלה של דינה מרגישה שמלטפת אותך מכל צד.
כמעט 40 שנה נשמרו ההקלטות בכספת ולא ראו אור יום. אני שמח שהחליטו לשחרר אותן. אוסף בלדות מקסים...
הייתי מגדיר את ה- SS-010 כ- state of the art של המגברים הטרנזיסטוריים. בעל צליל מלא, שופע, לא חסר לו שום גוון בפאלט הצבעים, אך חשוב לא פחות הוא גם לא עושה שימוש מוגזם בשום גוון ספציפי. נוסיף על כך מוזיקליות ללא פשרות, החל באספקטים תזמוניים כמו קצב, ומיידיות, נתבל ב- "שקט" ורקע שחור משחור ונגיע עד לאספקטים יותר אמורפיים כמו הרגשה של שיחרור וחוסר מאמץ.
אלבום חדש, ה 15 במספר של אחד מגדולי הגיטריסטים של דורנו. ג'ו סטריאני מוציא בשנת 2010 אלבום מדהים ביופיו אשר מבוסס על הסאונד המקורי ואהבתו של היוצר הזה למוסיקה איכותית ומשובחת. לא עוד נסיונות להתפתח, או לחדש. אלבום רוק נעים וקליל עם עבודת הגיטרה המופלאה של סטריאני הענק.


hifimusic
אודות
תנאי שימוש
צור קשר
אוהבים את
hifimusic?
סקירות אודיו
הכל
הגברה
רמקולים
מקורות
אחר
סקירות מוזיקה
הכל
קלאסי
ג'אז
פופ/רוק/אלטרנטיבי
עולם/ישראלי/אחר
קישורים
מותגים על פי שם
מותגים על פי יבואן
מומלצים
הפורום
הרשם
לוח בקרה
הודעות אחרונות