עכשיו 19/10/19 17:48
את האימפריאן החזרתי ליבואן בלב כבד מאד לאחר שבועיים תמימים שבהן שמעתי מוסיקה כמעט אקסקלוסיבית בעזרת אוזניות, עם האימפריאן כמובן ובהשוואות החוזרות ונישנות שהעברתי את עצמי ואת האוזניות בסשן הזה. האימפריאן היא אוזניית אול-ראונדר מושלמת לטעמי, וכל כך שמחתי על היכולת והפריבילגיה שנפלה בחיקי לבחון ולהאזין לה. לאחר שבועיים בבחינה די רצינית ורחבה עד מאד, אני יכול להבין מדוע היא שברה תקרת זכוכית שעד היום היתה שייכת לאחת או שתי חברות בעולם.
האלבום השלישי של טסה והכוויתים שיצא לאחרונה (El Hajar- האבנים), מסכם (עד כה לפחות) עשור מדהים עבור טסה. פוריות העבודה שלו, עם שותפו ניר מיימון, הניבה 7 אלבומים, אם כוללים את פרוייקט הכוויתים, וכולם מצויינים. באלבום הנוכחי משולבים בשירה- יעקב נשאווי , נסרין קדרי, רחלה (בבלדה נהדרת- Hilwa Marrat El Layli , היבה באטיש, תמר שאוקי, יאיר דלאל, כרמלה טסה (האם), רחל יחזקאל וכרמלה מועלם. כמו באלבומים הקודמים משלב טסה קולות מקוריים של דאוד עצמו, ושל סלאח בקמנצ'ה.
הסטרים בוקס אולטרה הוא מכשיר ורסטילי, קטן, חכם ומוכשר. הוא מאפשר כל צורת ניגון רלוונטית שעולה בדעתי, ויכולות הסאונד שלו הפתיעו אותי ביחס למחירו ובכלל. נזכור שהוא נבנה עבור ניגון לדאק בעל כניסת USB, ועבור בעלי דאקים אחרים הייתי שוקל קודם מוצרים בעלי יציאה דיגיטלית תואמת. ה- "Detox" היחודי שלו, מאפשר לשפר מחשב מוזיקה פחות מוצלח, אבל גם נותן פתרון למי שמעוניין במחשב בנוסף לסטרימר שהרי אחרת יריבו שני אלו על כניסת ה- USB בדאק.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות. אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
תמורת המחיר (הלא נמוך!) מקבלים כאן מכשיר מעוצב מאוד (גם אם לא יתאים לכל טעם) ומשוכלל, ביצועים סוניים נטולי חסרונות, מעט תיבול כדי לא לשעמם, ותחושה יוקרתית מכל עבר. אם ה- N51 הוא סימן מייצג לכל סדרת ה- Noble החדשה, אז נראה שבוצע פה מהלך להתאים יותר לרמקולים של תקופתנו. אלו הפכו להיות יותר "מדויקים", ולכן מתאימה להם אולי הגברה עם קצת יותר אופי. במקרה הזה קצת יותר "גודל" וקצת יותר באס, כמו גם יכולת להניע עומסים יותר קשים - אז זה כיוון הגיוני מאוד.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה. למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים. 'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה. למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
הסימפליסיטי II של חברת ת’אלס השוויצרית מבחינתי טורפת קלפים מחדש! היא זרוע הפיבוט הטובה ביותר ששמעתי בחיי. מיכה הוברט פשוט ייצר פה “שעטנז” הנדסי מוצלח ומדהים מאין כמוהו. היתרונות בפיבוט, עם הנדסה מדויקת וגאונית של טראקינג כמעט לינארי לחלוטין עם אחוזי עיוות מינוריים של כמה אפסים אחרי הנקודה העשרונית. ללא ספק הישג מכני אדיר ומרשים ברמה גלובאלית. מי שישמע את הזרוע הזו בסביבה נכונה וטובה יבין בדיוק על מה כולם מדברים.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית. האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
אז למדנו על תנודות פשוטות, ועל שיכוך, ועל תדר התהודה, ועל Q. הבנה של הנושאים הללו מבהירה המון דברים במערכות מכאניות וגם בחשמליות. מהיום כשמדברים על פלטות לשיכוך ויברציות למשל, אפשר להבין קצת יותר לעומק במה מדובר ואיך זה עובד. גם דברים שכבר שוחחנו עליהם לגבי פטיפונים בסדרה הזו, ניתן להאיר באור חדש. למשל – העובדה שיש יצרנים שמעדיפים שמן סמיך במיסב כדי ליצור חיכוך בכוונה ועוד דוגמאות.
יחד עם "שחרזדה" של רימסקי קורסקוב, הפתיחה של
"Also Sprach Zarathustra" של שטראוס ועוד כמה יצירות גרנדיוזיות במימדים תנכיים .. הסימפוניה השלישית של סאן סאנס מצטרפת להביא את המאזין לאורגזמות אדירות של התלהבות, אנרגיה ורגש מוסיקאלי מושלם.
הלאונורה הוא הרמקול המאוזן ביותר ששמעתי בחדרי (לפחות לאוזני), לא מצאתי בו שבב של הגזמה או מחסור לאורך כל התחום הטונאלי. הוא לא מייפיף ולא מסתיר דבר, What you put in is what you get והוא עושה זאת על הצד החי והפתוח.
אם זה לא ברור עד כה, לטעמי ובתפיסתי הרמקול שווה את מחירו. בקלות. אני אפילו לא מזהה מתחרה פוטנציאלי ביחס ישיר לתכונותיו.
היה פה שיחרור, היה פה קצב מטריף, כפי שמיכאל ציין היתה תקשורת בין הנגנים, אבל לא הטלפתיה הזאת שכל אחד יודע בדיוק מה השני יעשה בלי לחשוב פעמיים, זה היה יותר בוסרי, שעשועי. אמיתי.
הרגיש לי כאילו כל ההופעה הזאת היא הומאז' למוזיקה שאני באמת אוהב, זה מתבטא בבחירת הסטנדרטים והקומפוזיציות וממשיך באופי הביצוע במחווה לתקופה באופן כללי, ולפרסונות ספציפיות.
דינה וושינגטון וג'וני הארטמן (כל אחד בתורו) מופיעים במרכז הבמה במלוא תפארתם. בהתחלה קצת נבהלתי מהגודל, אני מדבר על צליל ממש גדול, כזה שלחישה קלה של דינה מרגישה שמלטפת אותך מכל צד.
ההקלטה מבית ZIG ZAG והיא לעילא. הגישה של AE גם מאד פיוריסטית והנגנים שלה נבחרים בקפידה והם וירטואוזים אחד אחד, כך שלהקליט אותם זו כנראה חוויה מדהימה, לכל טכנאי הקלטות.
יש שם בסיס נהדר ברמות הגבוהות ביותר, כך שזה לא פלא שזה יוצא פיקס!


hifimusic
אודות
תנאי שימוש
צור קשר
אוהבים את
hifimusic?
סקירות אודיו
הכל
הגברה
רמקולים
מקורות
אחר
סקירות מוזיקה
הכל
קלאסי
ג'אז
פופ/רוק/אלטרנטיבי
עולם/ישראלי/אחר
קישורים
מותגים על פי שם
מותגים על פי יבואן
מומלצים
הפורום
הרשם
לוח בקרה
הודעות אחרונות