איש זקן ואדם צעיר ישובים על ספסל בגינה ליד בית או אולי בית אבות. האיש הזקן יושב ובוהה ונראה כמי שראייתו חלשה מאד בעוד שהצעיר, כנראה הבן, יושב לצידו על הספסל ושקוע בקריאת עיתון.
והנה ציפור דרור מתעופפת, חודרת למרחב הצילום, נעמדת על ענף סמוך לספסל ומזמרת. האב קולט את ציוצה של הציפור, מטה ראשו בהקשבה ושואל את בנו "מה זה היה?"
הבן מרים ראשו מהעיתון, מסתכל מסביב, מאתר את הציפור במבטו ועונה: " זו ציפור, ציפור דרור."
כשהציפור משמיעה שוב את ציוצה, שואל שוב האב: "מה זה היה?" והבן עונה בתחילתה של חוסר סבלנות: "כבר אמרתי לך אבא, זו דרור!"
המצלמה שוב מתמקדת על הדרור שמתעופפת, נוחתת על המדרכה בצד השני של הספסל ומשמיעה משם שוב את שריקתה. האב מפנה ראשו ושואל: "ומה זה היה?"
הבן מניח הפעם את העיתון ועונה בכעס אמיתי: "זוהי ציפור דרור, אבא. ד-ר-ו-ר."
האב מסתכל אל בנו ושואל שוב, כאילו בהתרסה: "מה זה היה?"
הפעם הבן מאבד את העשתונות: "למה אתה עושה את זה? אמרתי לך כבר כמה פעמים שזו דרור! אתה לא קולט את זה!"
האב מביט בבנו, לא אומר מילה ואז הוא נעמד, מפנה את גבו ועוזב בשקט לכיוון הבית. בנו שכנראה לא חש בנוח, צועק אל גבו המתרחק: "לאן אתה הולך?" האב לא טורח לענות וממשיך ללכת. הבן נשאר לבדו, מתוסכל, כבר לא קורא בעיתון.
לאחר כמה דקות המצלמה שבה ומתמקדת בדמותו של האב החוזרת לגינה ובידו ספר או מחברת כרוכה. האב מתיישב על הספסל לצד בנו, פותח את הספר בעמוד מסוים, תוחב את הספר לידיו של הבן ומסמן באצבעו על שורה בעמודו של הספר. "קרא בקול רם" הוא אומר.
בחוסר רצון בולט קורא הבן בקול רם: "היום ישבתי בפארק עם בני הצעיר, שרק כמה ימים קודם לכן מלאו לו שלוש, כאשר ציפור דרור נעמדה לא רחוק מאיתנו מכשכשת בזנבה. בני הצעיר שאל אותי 21 פעמים 'מה זה' ואני עניתי בכל 21 הפעמים הללו שזו ציפור דרור. חיבקתי אותו בכל פעם שהוא שאל אותי את אותה השאלה שוב ושוב… ללא כעס… עם המון חיבה לבני הצעיר והתמים."
האב נד בראשו כמאשר בעודו מקשיב לבנו הקורא בקול שבור. הבן סיים, סגר בנקישה את היומן, הביט באביו, אולי בדמעות שאנו הצופים לא רואים, ואז חבק אותו בחום, חיבוק ארוך וממושך…
(מסרט יווני קצר, שנת 2007, צולם ע"י קונסטנטין פּיטאביוס)
http://www.youtube.com/watch?feature=pl ... NK6h1dfy2o