הפעם קצת קשה לי לכתוב..
אני חושב שאולי בגלל שאני עדיין לא ממש תופס מה קרה באותו הערב, בקונצרט הזה.. שהשפיע עלי
כה רבות. אבל אולי אני מקדים קצת את המאוחר.
בארצנו הקטנטונת אמנם אומרים שהקולטורה חסרה, אך אם מחפשים מעט, מבינים שלמרות הסטיגמה..
יש בכל זאת ערבים שאפשר לצאת ולשמוע מוסיקה, לראות תיאטרון, אופרה, סרט טוב (אני לא מדבר על תלת מימד
בסינמה סיטי.. לא שיש משהו רע עם זה), הרצאה, מפגש ועוד.
בגדול; רב הקונצרטים שאני נוכח בהם, הם של מוסיקה שאני אוהב לשמוע בבית בדרך כלל. כך שזה יוצא שאלו
הפילהרמונית הישראלית שמנגנת. עם עצמה או עם סולנים אורחים שמגיעים ארצה.
או הופעות בז'אנרים אחרים שאני פוקד מעת לעת כמובן. אופרות למשל יוצא לי קצת פחות לגשת ולראות, אך זה בשל
בעיה לוגיסטית, יותר מאשר בחירה קלילה שלי (תרוץ, אבל גם עם מעט אמת בכל זאת). מי שקצת מכיר את תעשיית
העשייה המוסיקאלית פה בארץ, יודע שיש המון המון תזמורות, מקהלות, קבוצות קאמריות, חוגים והופעות מסוגים
שונים. אם בחסות ערים או בחסות ארגונים יעודים לנושא.
השבוע, נוכחתי בשני קונצרטים.. הראשון היה בחסות עריית חיפה במסגרת פסטיבל "חג החגים"
שניגנו שם התזמורת הקאמרית הישראלית בניצוחה של עדה פלג הנפלאה ושתי סולניות מחו"ל.
כל אלו ניגנו נפלא והנעימו ערב מקסים מאין כמותו. השני, יום לאחר מכן ממש במקרה.
היה מוקדש למוסיקה קאמרית. כאשר הקונצרט היה במסגרת עונת הקונצרטים של- "החוג למוסיקה קאמרית בחיפה".
ניגנו בערב זה; "רביעיית ירושלים" המדהימה, שהיא כיום כידוע, אחת מהרביעיות הטובות והמשובחות שיש בעולם.
רביעיית ירושלים מקליטה באופן אקסקלוסיבי בחברת 'הרמוניה מונדי' והם פנומנאליים בכמעט כל אספקט שיש.
הנגנים:
אלכסנדר פבלובסקי – כינור
סרגיי ברסלר – כינור
אורי קם – ויולה
קיריל זלוטניקוב – צ'לו.
הגיעו אתמול במסגרת זוג קונצרטים בתכנית מדהימה, "לאולם רפופורט" שבחיפה, כאשר הקונצרט הראשון בתור היה
במוזיאון ת"א. הרביעייה ניגנה באותו הערב תכנית משובחת מאין כמותה, שבסיסה הגיאוגרפי היה בווינה בעיקר (עם
הדרן שקפץ לכמה דק' לצרפת), אך גם בתקופה הרומנטית כפי שכבר תבינו, במקביל.
תכנית הקונצרט כללה:
ל. ו בטהובן -
"רביעית מיתרים בסי במול מג'ור, אופ. 18/6"
חמישה פרקים.
הוגו וולף (Hugo Wolf) -
"סרנדה איטלקית"
פרק בודד.
-הפסקה-
יוהנס ברהמס -
"רביעיית מיתרים בסי במול מג'ור אופ. 67."
ארבעה פרקים.
הקונצרט החל בשעה שמונה ושלושים בדיוק, כאשר אני שוב יושב באולם הקטן, שנוכחתי בו רק אתמול והאזנתי
לקונצרט בסדר גודל אחר. האולם בעל האקוסטיקה הטובה ורצפת הרעש הנמוכה, שבו לשמח אותי לקראת ההאזנה
המחודשת וכבר המקפצה הייתה מעט גבוהה יותר. ארבעה כסאות וארבעה סטנדים של תווים עמדו בדד, באמצע
הבמה והמתינו לנגנים. אתמול, ישבתי די קרוב לבמה, בשורה השנייה, כסא אחד או שניים מהאמצע. כמו סוויט ספוט
בספה דו מושבית נגיד..
הנגנים נכנסו, השתחוו והתחילו לנגן את הבטהובן.. אבל אני חוזר קצת אחורה.. ברשותכם.
מוסיקה קאמרית לא תמיד הייתה 'מי קאפ אוף וויסקי'.. גם היום היא לא בדיוק נשלפת באותה הנונשלאנטיות שאני
מוציא קונצ'רטו לכינור או משהו דומה. אך אפשר להגיד שהיום אני פתוח הרבה יותר, כדי לשבת ולהקשיב "לה" לזמן
ממושך יותר ועם קצת יותר נכונות וריכוז מצידי באופן אמיתי וכנה. יש כמובן תנאים של ריכוז, עצבים, נכונות, תכנית
שמעניינת אותי והמון סבלנות, אבל אלו גם תנאים בואריאציות שונות שמופעלות על כל סגנון, כך שזה לגיטימי באותה
המידה.
בכל מקרה, לקונצרט הזה הלכתי, עם ציפיות מצד אחד; בעיקר מכיוון שהכרתי את הרביעייה מהקלטותיהם בלייבל(HM)..
ובעיקר בגין הביצוע של "העלמה והמוות" מאת שוברט שהקליטו לפני כמה שנים שמצאתי אותו מצוין ומהצד
השני עם חששות. חששות פן ישעמם לי בעיקר. מהון להון.. כבר בפתיחת הקונצרט, חששותיי נעלמו כאילו לא היו
מעולם, כך שהבנתי כבר שזו הולכת להיות שוב, הפתעה!
הרביעייה מנגנת כמו חמישייה פותחת ב NBA All Star-. וירטואוזיות, כאריזמה, דינאמיקה ועוד.
החברה הללו מנגנים כאילו שזור ביניהם חוט שני עדין ומיוחד. קריאת מחשבות כך שמתי לב הוא הכישרון העיקרי
שלהם, מייד כמובן אחרי הכישרון בנגינת הכלי שבידיהם.
הבטהובן היה מנוגן לעילא. חמישה פרקים בקצב שונה, עם טכניקות עשירות ומוסיקה אדירה. תזמור היצירה מקסים
ומחבר ארבעה רובדי צבע, טון ותווים שונים לכדי יצירה מקסימה ומופלאה אחת!
אין מנוס, הגאון מוינה.. בטהובן, ידע בדיוק מה הוא עושה. אם בסימפוניות, אם בקונצרטים ואם ברביעיות מיתרים
שכאלו. זו.. רק אחת מיני רבות יפיפיות שרשם.
הקטע השני שהוציא אותנו אל ההפסקה, היה קטע בן 7 דק' שנקרא סרנאדה איטלקית מאת המלחין הוגו וולף שהוא
אינו מהמוכרים במיוחד, אך מיוחד בפני עצמו ללא ספק.
מלחין שחי בתקופה הרומנטית וגלש למודרנית.. קצת כמו רב המלחינים שאני מוקיר מאד בשנים האחרונות. הקטע היה
מפולפל במיוחד, עם קווים פחות סימטריים מאדון בטהובן ודינאמיקה שונה לחלוטין. בכל זאת, הרביעייה ידעה להפיח
את הרגש הבלתי תלוי מהקטע המצוין הזה והם עשו זאת בחן ובאינטרפרטציה מושלמת. רפרנס לנגינתם בקטע הזה
לא היה לי לצערי, אך זה כמובן לא נדרש כדי ליהנות ולצאת עם הלב לקראתם. השילוב בין המודרניזם והניסיון בלשבור
את הקווים יחד עם מסורת של ריגוש מסולמות כאלו ואחרות ניכרו פה בעיקר ועל כך שהחבורה הצליחה גם להדליק על
כך זרקור באור יקרות, אני מודה להם במיוחד.
- הפסקה –
אני מאד אוהב להטות קצת אוזן בהפסקה וללמוד "בשקט" על מה שהקהל אומר ומתלונן בעיקר, בקונצרטים הללו.
אך להפתעתי ולשמחתי כמובן.. הקהל באותו הערב, היה מאד שונה ממה שרואים בפילהרמונית בדרך כלל (טוב הוא
גם במסה הרבה פחות גדולה, כך שיש יותר סיכויים "לאיכות" לא ?!).
שיחות הקהל באותו הערב, היו מפרגנת מאד, חביבות ונכונות בעיקר. הרביעייה פשוט זרקה את כולנו לגן עדן מוסיקאלי,
עם הבחירה, עם מקצועיות נגינתם וכמובן עם האינטרפרטציה הקלילה משהו והחיננית שלהם.
נכנסים שוב,
הפעם לחלק שלם המוקדש למלחין מיוחד מאד, בתחום המוסיקה הקאמרית, הלו הוא ברהמס. נוגנה כאמור רביעית
מיתרים באותו המפתח כמו זה שפתח את הערב מאת בטהובן. כך למשל, בונים מעגל מוסיקאלי שיהיה נעים ונחמד
למאזינים, גם אם הם לא מבינים בתיאוריה היבשה הזו של המוסיקה.
היצירה בת ארבעת הפרקים שמלאה ברגש ובתזמור שקצת פחות מרשים מזה של בטהובן אך עדיין.. עשירה מאד
בגוונים, במוסיקאליות מרשימה וטכניקה מלאת רבדים. הביצוע היה מנוגן באופן יוצא דופן. שני הפרקים האחרונים נשענו
על ה ויולה שהובילה כמעט את כל התיבות, אך ברהמס נתן דרור לכל כלי וכלי מתחילת היצירה ועד סופה. גווני זוג
הכנרים השונים, נשמעו במיוחד כאן ובעצימת עיניים פשוטה קפצתי מאחד לשני בהטיית אוזן. תשומת לב עדינה בנוסף,
הביאה אותי גם לשמוע ממש בברור את התדרים הנמוכים יותר שנוגנו ע"י ה ויולה המקסימה והצ'לו הווירטואוזי. יצירה
מדהימה וקלילה יחסית לז'אנר הקאמרי הענף. אך מלאה בצבעים, ניצוצות ופרצי גאונות מאחד המלחינים שאולי הכי
הצליחו לפגוע בקשרים הללו, שבין נגני קבוצות קטנות.. אני בטוח ש"זיפ" יסכים עמי (זיו מבחינתי הוא ה-אוטוריטה
למוסיקה קאמרית!).
קצת קשה להעביר את סגנון הנגינה המיוחד של החברה האלה, את קריאת המחשבות, את הניצוח העצמי על עצמם,
את הכניסות והיציאות של כל אחד ואחד מהתיבות וכן את הסינרגיה המופלאה הזו שהם מוצאו אחד עם השני. זה קסם
אדיר שמבחינתי עולה על כמעט כל דבר בתחום הזה.
כל אחד ברביעייה כמו כל רביעייה, חייב להיות פנומן בפני עצמו, כך זה בכלל במוסיקה קאמרית. אין כאן 24 כינורות כדי
שאחד פחות טוב (הכל יחסי כן?) יוכל להתחבא בקטע או שתיים שלא מתאים או ששכח להתאמן עליו קצת יותר, או
רחמנא לצלן התעייף.. כאן כל אחד חייב לתת 110 אחוז בכל רגע ורגע. החברה האלה של רביעית ירושלים ללא ספק
נותנים את זה ונותנים גם 200 אחוז מבחינתי!
ה ברהמס הסתיים ומחיאות הכפיים הרמות לא הניחו לרביעייה שלא לחזור להדרן גם אם הוא היה קצר יחסית.
הם ניגנו את הפרק השלישי מרביעיית המיתרים של דביסי.
קטע קצר של כמה דק' מלא ברגש עצום, בעצבות ובנגינה טהורה, סוחפת ודרמטית מאין כמותה.
הם טסו לפריז מוינה בהפרש של שניות מעטות ופשוט ציירו לנו את שער הניצחון בגווני כינורות, ויולה וצ'לו.
בראבו!
אביעד.
(סליחה על איכות התמונות, הן צולמו מהנייד הפעם..
)
