התחלתי לרשום סקירת מוסיקה להיום.. כבר לא מעט זמן, חודשים, שנים? שאין שבוע שעובר שאין לנו
בפורום סקירה מוסיקאלית.. קלאסי לרב, ג'אז, רוק ועוד. מאחרים כמובן גם כן..
(מקווה שתמשיכו לכתוב)
אך בכל שורה ושורה שאני כותב.. צפות לי מחשבות עקיפות. הן עדיין על מוסיקה, אבל גם עם שמץ של אודיופיליה.
לא בדיוק על ענייני ציוד, או חפירות מהצד הזה.. אלא על הזמן המושקע בכך, על חברים כמובן, על ההתנהלות שלנו בפורומים השונים ועל עצמי. לאן הגעתי בתחביב ולאן אני רוצה ללכת עם זה הלאה.. או אם בכלל.
אני מניח שלכולם זה קורה, לי אישית זה קרה לא פעם.. שאנו שואלים את עצמנו, האם כל זה בכלל נחוץ?
האם כל ההשקעה האדירה הזו בציוד, מבחינת כסף, זמן, למידה, נבירה תכנון ודקדקנות, שווים
את ההנאה שלנו מן המערכת, האם אנחנו בכלל מעריכים את זה כראוי
.. ואני לא מדבר על 5 דק' או יומיים
אחרי שרכשנו ציוד מסוים. אלא אחרי חצי שנה, שכבר התרגלנו לסט אפ
(אם וכאשר עדיין לא החלפנו, או לפני החלפה בעקבות המחלה) .
אני יכול לדווח באופן אישי לגמרי, עם יד על הלב, שגם היום שהמערכת שלי שווה המון כסף, השקעה לא מבוטלת
של זמן, אקוסטיקה, כבילה ועוד.. ההנאה שלי שווה בדיוק, להנאה שהייתה לי עם הסט אפ הקודם שלי,
שהיה יקר גם כן, אבל הרבה פחות מזו הנוכחית.. ואלו היו שווים בדיוק את אותה ההנאה שהשגתי מהסט אפ שלפני כן.
בסופו של דבר, המוסיקה עצמה, לאחר שהיא נשמעת מסטנדרט מסוים ומעלה (אני ממש לא אומר שאני יכול " לחיות" כיום עם מערכת מיני של 2500 ₪, לא על כך מדובר) היא מה שמביאה לי את הכיף.
{אני כלל גם לא אומר שאני לא יודע להעירך את טיבה, אך זה לא קשור למשוואת הנאה)
וכל המגברים, השפופרות, הכבלים, המקורות היקרים, הסטנדים והספייקים הם מבחינתי אקסטרה חומרי לגמרי.
אני שאוהב את ההתעסקות הציודית כמו האיש שלידי, לא מבטל את הקונספט הזה בכלל.
אלא מעריץ ומעריך את החתירה אחרי הצליל המושלם. המערכת הנקייה והשקטה.. הרי בטהובן זה שאמר
שהמוסיקה האמיתית, מגיעה מהשקט שבין התווים. מהשקט ומהרוגע של הנשמה, אפשר לשמוע את התווים שרים.
כך שהמצאותה של מערכת שקטה, מאוזנת ומושקעת הכרחי מבחינתי, להעצמה רוחנית בצלילי המוסיקה,
שאני כה אוהב להאזין.
אך משהו קרה עם הזמן.. ונראה כאילו אבדה דרכנו.. אפשר להסתכל על זה מכמה זוויות ומכמה רמות..
איבוד התשוקה למוסיקה עצמה לשם הציוד.. אנשים כבר כמעט ולא מאזינים למוסיקה.
אני מכיר כמה אודיופילים (תקראו לזה איך שבא לכם) בארץ, שאין להם שום מושג במוסיקה. אין להם כמעט ממנה,
אך הם יודעים לדקלם כל קבל, דרייבר, דגם של כל מגבר, מקור, או רמקול מאז שנות ה 40 ועד היום..
הם שמעו אלפי מוצרים, שיחקו איתם מכרו וקנו.. אבל אין להם שום זיקה למטרה הסופית..
{אין לי שום בעיה איתם גם כן.. אם ככה זה נקרא.. }
יש כאלו שהם קצת באמצע.. הם שומעים מוסיקה, אך האזנה, בדרך כלל מלווה בניתוח מעמיק של הסאונד עצמו..
הם כבר לא מסוגלים לנוח מזה.. אלא מחפשים הלוך ושוב את הציוד שיביא להם עוד פירוט, עוד שקט, עוד בסים, דינאמיקה וכדומה
ויש את אלו.. שמגיעים מהמוסיקה. האמיתיים אבל, לא אלו שמקשקשים שמשם הם הגיעו..
ושבאים להאזין למוסיקה.. וואטאוור המערכת שלהם תהייה.
אלו שמסוגלים להיכנס בערב לחדר האזנה, או לסלון (הלו בובו
) לבחור ערמה של דיסקים ופשוט
להמרך... להעשיר את הרוח, את הנפש, לכבות את הכול ולחזור בחזרה ביום למחרת.
אלו שמתרגשים מפתק בדואר שהם יודעים שאלו הדיסקים שהם הזמינו.. או אלו שעדיין פוקדים את חנויות
הדיסקים.. ומחפשים עוד ביצוע.. עוד תקליט..
כבר נהיה קצת בלאגן לקרוא לא?
אני יודע, מצטער.. אני פשוט שופך את מה שאני מרגיש או יש לי להגיד באותו הרגע, אני לא עורך..
ולא מתקן שגיאות.. אוקי?
אז לאן אנחנו הולכים.. ? מכירות ציוד הי אנד בעולם פחתו.. מ 500 מליון דולר ב 1998 ל 200 מליון דולר השנה..
אנשים שומעים אמנם הרבה יותר מוסיקה, מכיוון שהיא זמינה יותר, אפשר לקחת אותה לכל מקום, ברכבת,
באוטובוס, בכיתה, בעבודה.. אנשים שומעים בדרך כלל במקומות רועשים. וזה ממש לא משנה להם באיזו
איכות היא, גם המוסיקה הכתובה היום היא רגעית.. אוהבים אותה לשבוע, או יומיים ומחליפים את הפליי ליסט
מייד שיוצא השיר או הלהקה החדשה..
הכבוד, האהבה, התשוקה למוסיקה אבדה.. אני לא מדבר דווקא עלינו, אלא על משהו הרבה יותר גלובלי..
זה נשמע כמו סטירה, שמצד אחד שומעים יותר מוסיקה, ומצד שני אנשים פשוט מעריכים אותה הרבה פחות.
כך שמבחינתי.. משהו אבד בדרך. אולי הטכנלוגיה הביאה את זה, ואולי לא..
אך מפה אני רוצה להיכנס למשהו שנוגע לי, או לנו הרבה יותר.
בגין עולם כזה של טכנולוגיה, של ילדים שאין להם מושג מה זה תקליט, או דיסק, או לשבת ולהאזין למוסיקה
באופן אמיתי, כמו לקרוא בספר.. אנחנו ברי מזל שמצאנו אחד את השני.
אז נכון שאנחנו מדברים על ציוד הרבה יותר, מאשר אנחנו מדברים על מוסיקה. למרות שבפורום הזה שלנו פה,
הזיקה למוסיקה היא הגבוהה ביותר מכל הפורומים יחד שמתעסקים באודיופיליה.
ואפילו (אני יכול לספר לכם) מלא מעט פורומים שמתעסקים במוסיקה עצמה..(הייתי בכמה כאלו.. אין שם חצי מהתעבורה שלנו פה בתחום הנ"ל)
אך עדיין.. התעבורה פה נכנסת למיקוד כאשר יש לחץ, כאשר יש מריבות, כאשר יש ויכוחים..
על כבלים, על פיוזים, על אקוסטיקה ועל מה לא.
אנחנו חיים את זה כל יום.. אני רק מקווה שכולם זוכרים בסוף היום, להדליק את המערכת ובמקום להקשיב
לסילטקים החדשים שלהם (סליחה מכל אלו שיש להם סילטק.. טוב, לא מצטער.. למי שיש סילטק שיהיה לו
לבריאות, גם אני רוצה !
) להקשיב למוסיקה.. להתרווח, ליהנות ולא לשכוח לעולם
שאנחנו פה באותו הצד.. אנחנו כולנו פה חברים, שרוצים לדבר על מה שחשוב לנו אם ציוד או אם מוזיקה..
זה לא משנה כרגע.. מה שמשנה זה שאנחנו חייבים לחשוב לפני שאנחנו מגיבים.
אנחנו חייבים להאמין, או ליצור שכולנו נהיה פה חברים..
מישהו לא מזמן אמר לי.. שהתחום הזה בארץ זה פשוט חבורה של זקנות שכל היום מרכלות.
אני מבין בדיוק את מה שהוא אמר. זה כל כך נכון.
כל דבר שקורה, כל רכישה של מישהו, גם אם הוא בחר לא לפרסם אותה.. מייד כולם יודעים מזה, היבואנים, האנשים "הכבדים" בתחום.. הכל עובר כל כך מהר..
כל ה"עין" הזו על כל אחד, מה הוא קנה, מה יש לו? מה הוא מבין? וכמה הוא
לא מבין בעיקר.
אנשים פשוט לא עוזבים אחרים בשקט.
אני הרגשתי לאחרונה.. שאחרי כל ההשקעה שלי בפורום, בתחום, עם אנשים בפרטי ועוד ועוד..
אני מפחד כמעט לכתוב בשרשורים כאלו ואחרים.
אנשים עונים באגרסיביות על כמעט כל דבר שנאמר, שנכתב. על כל דעה יש אחת או יותר מנוגדת (שזה בסדר).
אנשים כבר לא יודעים לדסקס באופן תרבותי, והכי הכי חשוב בעיני, חברי.
אני עצוב מכך, אבל ממש עצוב. אני לפעמים תופס את הראש ואומר לעצמי.. לאן הגענו? והכי חשוב..
לאן אנחנו הולכים?
{הרשומה נכתבה מבלי לרמוז על אף אחד ספציפי, ולא על מאורעות ספציפיים כאלו ואחרים.. אלו הן סתם מחשבות רבות שהעלתי על הכתב והם מובלגנות ברשומה אחת.. יש פה המון נושאים ששילבתי יחד שעל כל אחד אפשר לרשום מגילות.. ניסיתי לתמצת .. )
בחברות עם כולכם.
אביעד.
במחוזתנו המתלהמים 
