איזה יופי- תודה!
כרגיל - מתח בלתי אפשרי כמעט בין העיבוד המעודן, המקצב ההחלטי והמלים האכזריות - זה לטעמי מה שמחזיק את השיר לאורך שנים רבות כל כך.
איילפ כתב (בבלוג!) :
ציטוט:
ג'ני המלצרית ממרקת את הכוסות והצלחות (בגרסא האמריקאית את הרצפה), מוקנטת בשאלה מתי תיאסף על ידי הפיראטים, חבריה. מושפלת בידי האורחים והמעבידים, היא יוצאת בשיר זעם והרס של נקמה בעיר כולה, המופגזת על ידי הספינה המגיעה, כשהיא עצמה גם נותנת גם את פקודות ההוצאה להורג לאלו שנתפסו, טרם עלותה בגאון על הספינה הימה.
שני פוסטים מקסימים, שני שירים שאי אפשר אפילו להתחיל לתאר את ההשפעה התרבותית שלהם, ושניהם על אותו נושא -
The first one there, will later be last /
ההבדל הוא, כמובן, שג'אגר היה תמיד שוביניסט הרדקור, ואילו אצל וויל לפחות הדגש הוא אחר. לגבי דילן - לא בטוח איפה הוא עומד (האם הוא בטוח? לא בטוח)
קריאת שני הפוסטים חיברה לי את דילן וויל והאבנים בצורה קצת שונה משזכרתי - תודה!
ואם כבר וויל, אז הנה היצירה האהובה עלי ביותר - יש לי לפחות 4 ביצועים (שני דיסקים, שני תקליטים, כל אחד עם ביצוע אחר). לטעמי, שיר הפתיחה המרשים ביותר ששמעתי: בכל ביצוע הדגש הוא אחר, הרגש יוצא קצת אחרת בהתאמה למילים. ברכט, אלא מה...
לא הצלחתי למצוא גירסת יו טיוב של לוטה לניה, אבל שווה לשמוע.