Our judgements of quality depend more on how a musician moves than what they sound like.

"novices and experts both guessed right at about the same level as chance (33% of the time), or a little less. But with silent video alone, the success rate for both was about 46–53%. The experts did no better than the novices."

http://www.nature.com/news/musicians-ap ... nd-1.13572

אנחנו האודיופילים אמורים להכיר מקרוב את התופעה: אנחנו הרי בד"כ שומעים את הציוד שלנו עם העיניים לפני שקונים אותו ו"מתאהבים בסאונד שלו".

אתה מדבר בשם "אנחנו" אבל איני יודע בשם מי,
ואז יוצא שלא הבנתי איך אתה בוחר ציוד עם העיניים (?)
[ ואם לא הבנתי בכלל אזי התנצלותי מראש ]

כבן אדם שצופה בהופעה, זה בסדר להיות מושפע מכל גירוי שמזיז לך, ואם הגירוי הויזואלי משפיע יותר אז זה המצב ואין בו שום פסול.
בפסטיבל השנה שמתי לב לעוד תופעה מעניינת. כאשר מישהו מנגן פתאום חזק (בולט בעיקר אצל מתופפים שפתאום מרביצים איזו מכה) זה תמיד סוחט תשואות מהקהל ואפילו "וואו" למרות שאני לא מוצא בזה שום עניין וירטואוזי או מוזיקלי במיוחד.

בדיוק. ואם נתרגם את זה למושגים אודיופילים - זה "שנאי עגול ומשוריין"

אני חושב שהצפייה נעשתה ללא סאונד אגב.
כן זה סתם צצ ברוטר אבל יש בזה עניין., ניסו להניח פלטפורמה מדעית וזה נחמד.
מוטיב מעניין ברכישות מגברים הוא כובד המוצר שלרוב מתקשר עם מגניבות,
וביחס הפוך בסמארטפונים למשל.

אני לא בטוח שמגניבות היא העניין, אלא ציפייה (כמובן לא בהכרח מוצדקת) לאיכות סאונד.

ואז בתלות ביצרן אזי הציפייה, נראה לי, מוצדקת, אתה אומר לעצמך מעניין איך נשמעים הרדיאטורים האלה של אורן לס

אתה רק רוצה להיות מגניב

זה לא עניין של רוצה זה נתון כמו להיוולד גבוה או נמוך, נוטה לעליצות או נוטה לרצינות וכו׳