בתיאום מושלם קרו שני מאורעות בלתי תלויים, ראשית, נכתבו כמה הודעות בענייני מטאל, שנית, בו בזמן בזמן שב אלינו הגשם. זה שהזכיר לי שיש מן התכיפות בהמשך ההצטיידות העונתית במוזיקת חורף. אז, כמתבקש מהאירועים החדשים, ישבתי ושאלתי את עצמי אם יכול להיזכר באלבום מטאל שמתאים במיוחד לחורף. עצמי ענה לי שראשית, רצוי כי אצמצם במנהג המדאיג של לדבר עם עצמי, במיוחד בפומבי, ושנית, כי ישנו האלבום המקסים A fine day to exit של להקת Anathema משנת 2001.
ראשית קצת רקע, Anathema היא להקת מטאל,או לפחות במקור היא היתה להקת מטאל בריטית מליברפול. בתחילת שנות ה90 הלהקה נמנתה עם מובילות סצנת ה Doom Metal שפרחה אז. בשנית 1991- 1996 הלהקה הוציאה כמה אלבומים די מצליחים בג'אנר, ויצאה לסיבובי הופעות יחסית מצליחים באירופה. היא הופיעה עם עוד כמה להקות Doom ידועות, להקות כמו Paradise Lost וכו..
עם הזמן הלהקה הלכה והתרחקה מסאונד מטאליסטי כבד, וחיפשה משהו קצת שונה אמנותית.בין היתר כיוון שסצנת ה Doom החלה להשתנות, ולמעשה לדעוך. הלהקות הפעילות כיום בסצנה ומצליחות מאוד כמו Epica ו Night Wish הן כל כך רכות ופופיות,כך שאין לשייכן לסצנת ה Doom בפרט או המטאל בכלל. חלק מן הלהקות אימצו את הצליל הקליל והממוסחר, למשל Paradise Lost או The Gathering אבל Anathema החליטה כפי הנראה, ללכת לכיוון שונה, ואת זה אני מכבד מאוד. אן יש דבר אנטי אומנותי בעיני זה שלהקות קשוחות הופכות להיות רכיכות פופ אווריריות, שמשתמשות בכל הסימבוליקה הפסודו קשוחה כדי ליישר קו.
בשנת 1999 אחרי חילופים פרסונליים רבים בהרכב, יצא האלבום המעניין, Judjment בו ניתן היה כבר לשמוע את הסאונד החדש של הלהקה. הסאונד החדש היה מנותק לחלוטין מה Doom Metal. הוא נשמע קרוב יותר ללהקות אלטרנטיביות שפעלו בבריטניה בשנות ה 90, אבל ללא אלקטרוניקה בכלל. הלהקה החלה לשאוב השראה מאבות מזון מוזיקליים כמו Pink Floyd וזה עשה להם רק טוב.
האלבום שהגיע אחריו A fine day to exit הוא לדעתי האלבום הכי טוב של הלהקה, בכל גלגוליה. הוא גם אחד האלבומים הכי חורפיים שאני מכיר. מי שישמע את האלבום הזה מבלי להכיר את ההיסטוריה של הלהקה, לעולם לא יעלה על הדעת מהו הרקע ממנו היא צמחה. חבר הלהקה הדומיננטי בכתיבת החומר לאלבום הזה היה לשם שינוי המתופף, ג'ון דאגלס (John Douglas ). הסתבר שהוא כותב מוכשר ומלחין מצוין. השירים נשמעים מאוד מהורהרים, על נושאים אישיים, ולא הכי קלים לפענוח. הרבה מהטקסטים מדברים על דיכאון וייאוש. נושאים אלה, הם באמת סוג הנושאים שלהקות Doom Metal מתעסקות בהם. אבל כאן הטיפול היה שונה. כאן, בשונה מבמטאל קלאסי, לא צועקים את הייאוש בגרון חזק, ובדיסטורשן נטוי. באלבום הזה, כמעט לא נעים להודות, הלהקה מתבגרת מאוד מוזיקלית, ומוצאת דרך פחות ברוטלית כדי לבטא אמנותית את השריטות של חבריה. עדיין בסופו ל דבר מדובר כאן בטקסטים של להקת מטאל. רוצה לומר שחובבי מאיר אריאל או שלומי שבן ייאלצו לגלות גמישות בוועדת הקבלה אל לבבותיהם.
השירה של הזמר וינסנט קוואנו (Vincent Cavanaugh ) היא סיבה מעולה להאזין לאלבום. יש לבחור קול יפהיפה לטעמי. קולו הוא זיווג מושלם למנלכולייה המושרשת בכל השירים. כשהוא שר בשלל מניירות אה–לה טום יורק, מטובלות ברוקיות מאופקת, השירים נשמעים לעתים כפס קול של חלום. או אם תרצו כפס קול של סיוט. על ההפקה המושקעת והמיוחדת באלבום אמון היה ניק גריפיטס (Nick Griffits) שבין היתר עבד עם Pink Floyd לא פחות ולא יותר. זה בהחלט מורגש בתוצאה הפסיכדלית משהו.
כמו אלבום חורפי טוב, יש באווירה הכללית משהו מדכא. גם בטקסטים, גם בעיבודים המלנכוליים. זה לא בדיוק סוג המוזיקה שירומם את מצב הרוח. מדוע חשוב לי לציין את זה? כיוון שלא כולם מתחברים לכובד המתיש לפרקים. את האלבום הזה שומעים מתחילתו ועד סופו, בבית, עם האורות מעומעמים, וכשהילדים כבר ישנים. אפשר גם עם אזניות להגברת תחושת האינטימיות עם המוזיקה. בעבר, כאשר הייתי מעשן (כפרת עוונות), היו מספר אלבומים שמשום מה, כאשר הצלילים הראשונים מתחילים להתנגן, הייתי מצית לי סיגריה, באופן אוטומטי. זה היה אחד מהם. מי שמעשן או עישן בעבר, עשוי להבין או להזדהות עם ההערה האחרונה. מי שלא אז לא נורא ושימשיך כך כמובן. בסטייה קלה מהעניין אוסיף שעניין הסיגריה היה קורה המון גם עם בילי הולידיי, להבדיל אלף אלפי פיגמנטים.
כעת, בואו נראה, יצאתי לדרך בחיפוש אחרי להקת מטאל שתאים לאווירת הגשם. בינתיים פסק זרזיף ההתעניינות במטאל באתר, פסק הגשם והקיץ חזר לו, והלהקה שמצאנו החליטה שנמאס לה ממטאל. אז עם מה נותרנו? עם אלבום יפהפה. לא חדשני במיוחד, בוודאי שלא מהפכני, או אפילו חשוב. סתם רוק צנוע לחורף שחון. זה לא מעט.
על אף שכתבתי כי יש להתייחס אל האלבום כיצירה שלמה, ולהאזין לכל שיריו ברצף, בכל זאת אציין מספר שירים אהובים עלי מיוחד ושלדעתי שווה לשים אליהם לב.
Pressure הוא שיר הפתיחה. יש לו סאונד קצת כמו להקות אינדי בריטיות מתחילת שנות נ 90, ואפילו קצת מזכיר לי בלדות של להקות גראנג' מהקו המוזיקלי של סיאטל. התוצאה מוצלחת מאוד.
Release הוא השיר השני. בשיר הזה הזמר וינסנט מתעלה על עצמו, ושר בצורה מרהיבה. ההשפעות של להקות כמו Muse ו RadioHead ואפילו Pink Foyed מורגשת כאן היטב. אם כי, זו בלדת רוק בסגנון Power Ballad ללא שום שימוש באלקטרוניקה שפשתה בכל סצינת האינדי הבריטית בתקופה הזאת.
Barriers הוא דואט מהפנט ממש. בשיר הזה מצטרפת לויסנט הזמרת לי דגלס (Lee Douglas ) והם מבצעים ביחד בלדה מקסימה. השילוב קולותיהם עובד נהדר, והתוצאה פשוט מקסימה.
_________________ ללכת למקדונלדס בשביל סלט זה כמו ללכת לZונה בשביל חיבוק.
בעבר, כאשר הייתי מעשן (כפרת עוונות), היו מספר אלבומים שמשום מה, כאשר הצלילים הראשונים מתחילים להתנגן, הייתי מצית לי סיגריה, באופן אוטומטי. זה היה אחד מהם. מי שמעשן או עישן בעבר, עשוי להבין או להזדהות עם ההערה האחרונה. מי שלא אז לא נורא ושימשיך כך כמובן. בסטייה קלה מהעניין אוסיף שעניין הסיגריה היה קורה המון גם עם בילי הולידיי, להבדיל אלף אלפי פיגמנטים
מזדהה גם מזדהה. אני באמת מקנא במי שהצליח להיגמל מסיגריות, נקווה שבקרוב אצלי. סקירה יפה לאללה!
אה, ההסבר פשוט, בדיוק חשבתי לעצמי שבא לי לרכוש איזה דיסק שיוצא מהמסגרת הג'אזית שאני תקוע בה מעל שנה (ואם יהיה לו קשר לרוק אז מה טוב כי זה תחום חלש אצלי).
ואז קראתי את הסקירה.
_________________ ביוגרפיות , עם קלאסי ואלגנטי , פשוט לא הולכים לעבוד. I have been supported from the bottom of my heart בוכה דה פלורסנט
