כשהשתחררתי מהשירות הצבאי בשנת 1984 קיבלתי מאבי מתנה רכב, ככל נער בוגר יחידה קרבית
פינטזתי על איזה רכב ספורט, אבל בתקופה ההיא האותיות gti היו קיימות רק בערבית.
שמו של רכב ספורטיבי תמיד היה נגמר במילה ספורט. (כגון פיאט 128 ספורט וכו...) או אלפא.
אבי דווקא חשב שמוטב שהתאוצה של הרכב תיהיה כלפי מעלה ולא לפנים, ולכן צייד אותי ברנו 4
משומשת שהייתה מאיצה בצורה פנטסטית מעלה, יורדת בגרביטציה מטה וחוזר חלילה.
שתי אהבות היו לי בזמנו- רכבים ומוסיקה. נירשמתי לקורס מכונאות רכב בשכונת נוה דוד ליד הים.
בכל בוקר לפני תחילת הלימודים הייתי מקפצץ בדרך העפר המקבילה לחוף הים, כאשר אני מתפעל מהמיתלים, ומתגבר על הבחילה שנבעה מיכולת התאוצה המרשימה מעלה- מטה.
לדאבוני רדיו לא היה, והמוסיקה שהייתה היא גניחות המיתלים הארוכים של הרנו, רגבי עפר הניתזים לכל עבר, ואנחותי כל אימת שראשי היה פוגש בגג הרכב.
אבל עדיין הייתה חסרה לי מאוד המוסיקה.....
באחד הימים התגלגל לידי רדיו am עם לחצנים. פריט ווינטאג עתיק , אולי אפילו מביתו של הטכנאי קרמר.
שני ברגים ארוכים, וחוטי ברזל קיבעו את הרדיו למקומו מתחת למוט ההילוכים שבמרכז הרכב.
חיפוש קצר בשוק הפשפשים הניב גם רמקול, מהסוג הישן- אליפטי עם מימברנה של עיתון הארץ מאתמול.
מי שמכיר את הרנו 4 יודע שעובי הדלת הוא 4 ס"מ (ומכאן כניראה השם...)
החלון היה נפתח בהזזה הצידה מכיוון שעובי הדלת היה צר מלהכילו. שלא לדבר על רמקולים.
החלטתי ללכת על מונו בלוק, אבל מתחום הרמקולים ולא המגברים.
פרוייקט ההנדסה הראשון יצא לדרך. לאחר שירטוטים רבים, וביקורים אצל הנגרים שונים
הביאו אותי דווקא לחנות הנעליים. קופסא של נעלי המגפר מידה 45, צמר סלעים של אינסטלטורים
צבעי גואש בגוון מהגוני, והרבה הרבה נייר דבק מסביב - והיצירה מוכנה.
איזו במה- מדלת ימין לדלת שמאל. איזה עומק- מהדשבורד לבגאז, תלת מימדיות מהשטיחון לגג.
באס עמוק בקע מקולו של הקריין שהעיר את עם ישראל עם תרגילי התעמלות הבוקר כל יום בדיוק בשעה שש ועשרה. עם הגבוהים הייתה בעיה, אבל הטוויטר באותה תקופה היה שיך לציפורים ולא לבני האדם.
למי לעזאזל היה אכפת...הייתי המאושר באדם, קופץ על המהמורות מכוון את אצבעי לכיוון הכפתור
ומפספס לרוב את הנסיון להעביר תחנות ברדיו am הישן נושן שלי
.
