לעיתים רחוקות אני יושב יחד עם אנשים כדי לנסח עבורם תכנים [ נאום, הסכם, מכתב וכד'].
אני צריך להתרכז בשביל זה, ומראש מסכם באריכות עם מי שאיתי שבמהלך הכתיבה [וההקראה במקביל]
לא יושמע שום צליל ולא ייאמר שום דבר, **אף מילה או הברה, תחת שום תנאי**, אחרת זה עלול להיעצר שם : ואני מדגים,
גם אם תשמע אותי כותב את הדבר הכי מופרך, נא להישאר בשקט עד הסוף, הטקסט יהיה פתוח מולנו ונערוך בו אח"כ כל שינוי שנרצה.
לפעמים אני מכתיב את התוכן וגם, נותן הוראות והדגמות מפורטות לאיך תיראה ההכתבה כך שהכתיבה לא תיעצר ושום שאלה לא תישאל באמצע :
ואז אני מסכם שברור לבנאדם שאם כן תישאל שאלה או תיאמר *הברה כלשהי* והשטף שלי יופרע, בגין כל סיבה בעולם, מוסכם ששם זה נעצר.
אנשים, מסיבותיהם שלהם, לא יכולים לסתום את חור התחת שבפרצופם [מתחת לאף], חייבים לעצור כדי לספר שהם על קאפס לוק או
"איך כותבים אד הוק" או "האם צריך כאן נקודה" - כל הדברים שהדגמתי לפני שלא לעשות - וכך נותרו לא מעט אנשים בארץ
עם חצי נאום מבריק ואיחלתי להם בהצלחה וביי ביי. למרות שאני מתריע בשיא הרצינות, מדגים באריכות והכל,
זה משהו מוזר שחוזר על עצמו, והקריזה שפוקדת אדם שנשאר כך עם חצי טקסט גרועה יותר מכאב ביצים
זה כי הם שרמוטות מטופשים עם פה גדול ומוח קטן ולא מאמינים לאזהרות, מפורטות ובהירות ככל שיהיו.
אני עובד במקביל על עצמי והגמשה, אבל כן יש תהליך יצירתי שבו הראש מחזיק סטרוקטורה עדינה :
זו לא *נקמה* בלקוח חלילה, זה בפירוש “I have no more music in me”.
* לפעמים אני מצליח להתגבר או לעשות תנועה משתיקה ולהמשיך
** לפעמים זה חוזר אלי אחרי הפסקה אבל לא תמיד בא לי לחכות ולראות
הקיצר, זה לא דבר נחמד אבל אני מבין את זה, פחות מובן אצל פרפורמר בינ"ל - אבל, מה לעשות.
