משום שזה היה החדר הכי טוב ששמעתי בכל התערוכות בהן ביקרתי אי פעם, ואחת משלוש חוויות "פוקחות עיניים" שהיו לי בחיי האודיופיליים, אכתוב הפעם בצורה מפורטת וגם דאגתי לכמות סבירה של תמונות בחדר הזה (מה שלא יהיה ברוב החדרים).
קודם כל על מה מדובר:
האמת שזאת הפעם הראשונה שיצא לי לפגוש את הליין הגבוה של חברת Living Voice. הם התחילו להציג במינכן ב- 2013, בדיוק השנה בה נאלצתי להפסיק לבקר שם (עומס בעבודה). אם הייתי יודע שככה זה נשמע הייתי עושה מאמץ יותר גדול...
מבחינת הרמקולים להבנתי מדובר בדגם חדש, זול יותר מה- VOX OLYMPIAN ובעל גימורים פשוטים יותר, אך כפי שניתן לראות בתמונות מחולק לשלוש תיבות לערוץ. מה שלא כל כך רואים שם זה שחוץ מהתיבות הגדולות יש גם את כל הקרוסים החיצוניים...
על ההגברה אחראית פה Kondo עם מונובלוקים מדגם Gakuoh וקדם מגבר Ongaku M77 (ה- DAC שלהם שתזהו בתמונה, כמו גם ה- CEC לא היו מחוברים לפחות בפעמיים שאני הייתי בחדר).
המקור Neodio Origine הצרפתי
החדר היה נעים מכל הבחינות. הרעש החיצוני (חדר פינתי באחד מקצוות התערוכה בקומה האחרונה), הרעש הפנימי (היה תמיד מלא ואנשים לא רצו לעזוב אז היתה מעט תחלופה), הכורסאות, והמציגים לא קישקשו בזמן ההדגמות.
פייר? לא היו לי שום ציפיות מהחדר הזה. שמעתי על ה- Olympian אבל מה לי ולהורנים? ההיפך, אני נרתע ממערכות שנראות "מוזר" לפעמים אני בכלל לא נכנס לחדרים בגלל זה.
למזלי, בזכות שזה היה עוד ביום הראשון הגרלתי מושב באמצע והתחלתי להאזין.
על המערכת ניגנה יצירה ווקאלית קלאסית (שהמציגים כנראה מאוד אוהבים, כי יצא לי כבר לשמוע שלושה טרקים מהדיסק הזה). הסגנון ה"תפילתי" הזה זה לא משהו שאני אוהב במיוחד או נוהג להאזין לו, אבל תוך דקה זה הפך להיות מרתק.
להגיד שישר הייתי שקוע במוזיקה? זובי! הייתי כולי עסוק בלמה זה נשמע ככה ואיך זה ישמע עם מוזיקה אחרת אליה אני יותר מתחבר.
לאט לאט התחושות האלו ירדו והתחלתי להתרגש מהמוזיקה בלי להבין בה כלום. היה בסאונד קונטרסט מאוד מבלבל של אנושי ועל-אנושי. הצבעים, הגוונים, הדינמיקה, הפרטים והניואנסים היו מאוד מאוד אנושים ממש כאילו שרים מולך בלי הגברה, אך גודל הצליל היה כזה שלא יכול לצאת מפה אנושי אלא רק מהגברה.
אחרי שני טרקים של זה עברנו למשהו אחר שגם נשמע נפלא ופחות עניין אותי ברמה המוזיקלית, כך שעדיין יכולתי להתרכז ברמה מסויימת בסאונד עצמו, ושם זיהיתי את הבאס או הבאס... סופסוף! באס כמו שאני אוהב בתערוכה (תיכף נדבר על זה)
אז הגענו לג'אז, מדהים. זי זיהה בין הדיסקים איזה אלבום של סטאנקו וביקש לשמוע אותו, ולמרות שאני לא מהחובבים הגדולים של הג'אז האירופאי, זה כבר שבר אותי. די, לא יכול להיות. גם פאקינג חצוצרה הדבר הזה יכול לרנדר עם כל הבהירות שיש לה ובלי טיפת חריפות שיש בכל מערכת?
כאמור אני לא מחובבי הג'אז האירופאי, אבל פה נהנתי מכל שניה בדיוק כפי שנהנים מהופעה חיה גם בחומרים שאתה לא הכי אוהב. כי זה אמיתי ולא רק רמז למה שאמור להיות מנוגן.
בקיצור. כמו שהבנתם, אהבתי

יצאתי די בהלם, כתבתי מה שכתבתי פה בפורום באותו לילה, אבל קיננה בי מחשבה. אולי זה היה פוקס? אולי זה לא כל כך טוב כל יום? אז נכנסתי שוב ביום האחרון ולא השתנה כלום.
עכשיו אנסה לנתח מה בעצם כל כך אהבתי שם, ומה פחות.
אני חושב שאפשר לחלק ניתוח של סאונד לשלושה תחומים עיקריים:
מוזיקליות
טונאליות
פרזנטציה
המערכת הזאת (בהדגמה הזאת, כמובן) מקבלת מבחינתי 100 בשלושת הקטגוריות, אבל באחרונה היא לא קולעת בדיוק לטעם שלי.
מוזיקליות זה בעצם רגש. איך המערכת מצליחה להעביר לך את הרגש שטמון בביטים (או החריצים של התקליט במקרים אחרים) ולא רק משמיעה קולות. כפי שהבנתם היא עשתה זאת נהדר, וזה שאתה נהנה גם ממוזיקה שאתה פחות מתחבר אליה זה סימן מאוד טוב למצוינות בתחום הזה.
טונאליות. פרפקט. הכל היה מעולה מבחינתי, אבל אציין במיוחד את שני התחומים אליהם אני הכי רגיש ברמת הטונאלית.
טרבל: לא הרגשתי שמץ של חריפות,מתכתיות מאולצת, אנליטיות או הילה דיגיטלית בשום מצב, כן שמעתי בהירות כשהיה בכך הצורך.
באס: מלבד הגבוהים המנסרים של הרמקולים המודרניים, יש גם רדיפה אחרי אותו באס "נשלט", "קצר", "פאנצ'י" או "דינמי" או איך שתרצו לקרוא לו. זה באס שמתחיל מהר ונגמר מהר, נותן "מכות" באס. אני לא סובל את זה ולא מבין מאיפה הגיעה הרדיפה אחרי הדבר המעוות הזה. באס אקוסטי אף פעם לא מתחיל ונגמר מהר, לוקח לו זמן להיבנות ולוקח לו זמן להתנדף.
אולי מה שגורם לרדיפה אחרי אותו באס מעוות הם החדרים שעלולים לנפח את הבאס ה"איטי" יותר ולהחזיק אותו יתר על המידה, או ניסיון לחקות הופעות מוגברות שם משתמשים בסאבים שזה האופי שלהם.
כך או כך, כאן היה בדיוק את הבאס שאני אוהב. אחד כזה שאני לא בטוח ששמעתי אי פעם. הוא היה חזק ומוחשי, אבל הוא היה אוורירי לחלוטין ולא אטום. הוא שטף את החדר והתנדף בטבעיות.
נוסיף על זה את העובדה שלמרות ריבוי הקופסאות והדרייברים, לא שמעתי שום תפר בין התדרים. כלום. הפעם היחידה ששמעתי משהו כזה היה עם המגנפן 1.7, אבל הוא בכלל לא דומה למה ששמעתי פה בגלל מגבלות אחרות שלו.
לכן, עוד ציון מצוין
והתחום האחרון, פרזנטציה. גם כאן אני נאלץ לתת ציון מצוין משום שאני חושב שמי שהרכיב את המערכת הצליח להשיג את מה שרצה, וקלע לטעם של הרוב. אנשים אוהבים סאונד גדול נקודה.
אני גם אוהב סאונד גדול (יחסית) בג'אז ולמעשה זה מתאים לרוב הז'אנרים, אבל כשמדובר במשהו אקוסטי, במיוחד ווקאלי או ממועט כלים, אני מעדיף לקבל פרזנטציה שתדמה לגודל צליל ריאלי יותר. אני לא חושב שאפשר להגיע עם הסטאפ הזה בחדר הזה לגודל צליל של בן אנוש שר.
הדבר האחרון שעוד לא הזכרתי, ויכול להכנס לטונאליות או לפרזנטציה זה נושא ה"שיחרור" והניתוק מהתיבה. צא מהחדר הזה ורוץ לחדר הבא שהכי הרשים אותך, ויש סיכוי טוב שעם כל המעלות שלו ישמע לך מקולקל. הסאונד פה היה משוחרר לא רק מבחינה מוזיקלית אלא גם מבחינה פיזית. הוא כאילו לא קשור לתיבות והן אינן תוחמות אותו. עוד אחת מהמעלות הגדולות של הסטאפ הזה.
זהו, פה היה לי הרבה מה להגיד, אבל זה יהיה החדר היחיד במתכונת הזאת. מקווה מאוד שיצא לי לשמוע עוד דברים כאלו.
ברמה האישית אין לי ספק שהחוויה הזאת תשפיע על ההחלטות העתידיות שלי, זה די מנתק אותי מהכיוון שהיה לי בראש ללכת למחוזות אחרים ולא ברורים.