ההתרגשות לפני קונצרט בכלל וקלאסי בפרט, מודיעה לנו בעיקר, שהמאורע הוא מיוחד עבורנו.
אתמול סרתי לאחד הקונצרטים השנתיים המתוכננים- באחת הסדרות של הפילהרמונית הישראלית.
באולם האודיטוריום בחיפה.
בתכנית: הקונצ'רטו לכינור ותזמורת של אלבן ברג והסימפוניה החמישית של גוסטב מאהלר.
מנצח: זובין מהאטה.
על פניו, נראה שחיבור היצירות הללו הגיוני ונכון, אך החוויה הייתה אמביוולנטית לחלוטין בסופו של דבר.
אלבן ברג, מלחין מהאסכולה המודרנית, אוסטרי במוצאו שנפטר ב1935..היה אחד ממשיכי דרכו של שנברג. בעיקר בהיצמדותו ל"טכניקת 12 הטונים" שפיתח המופרע.
ההיגיון בלהצמיד יצירה של ברג עם מאהלר, מתבסס על ניתוח הלחנותיו של ברג שאחדים מתארים אותן בעלי השפעות "מאהלר רומנטיות".
בגדול.. ובקטן
; אין שום קשר בין היצירה של ברג – "שהתנגנה" אתמול מול קהל של כמה מאות אנשים (דור הזהב בעיקר) ואנוכי בינם. לבין היצירה של מאהלר שהתחילה מייד לאחר ההפסקה.
למרות מה שאומרים\מנתחים\מתפלצנים וכו.
כבר היו לי כמה שיחות בעבר עם חובבי מוסיקה וקונצרטים בפרט, על השידוכים בין היצירות בקונצרטים השונים.
זה כבר כמה שנים שאנו "חשים" שמנסים "להאכיל" אותנו בדברים "שונים\חדשים\מודרנים" וכו..
רק כדי להגיד שהם לא תקועים בעבר, או מנגנים "רק" בטהובן ומוצארט..
אני אומר: שיעשו סדרה שמיודעת לסגנון המוסיקה הזה ושיעזבו אותנו לנפשנו! אתם כבר יכולים להבין מהמילים הקשות לעיל, שאני לא הייתי מרוצה מהחצי שעה הראשונה של הקונצרט אתמול, בלשון המעטה. כך גם שאר הקהל כסוף השיער, שישב סביבי ברדיוס של כמה כסאות ושורות (עד כמה שיכלתי לשמוע).
את היצירה ניגן : איליה קונובלוב – כנר שפעם ראשונה אני רואה\מאזין לו.
נמוך קומה, הגיע לבוש חולצת סטן שיצאה כרגע מהאריזה (רואים את קווי הקיפול מהשקית), מכנס שחור ונעלי זמש שחורות, חמוש בכינור איטלקי.
הכנר שגובהו היה קצת מעל סטנד התווים של זובין, עלה על קצות אצבעותיו בכל פעם שניגן –
HIGH NOTE (מישהו היה צריך כנראה להסביר לו, שאת הטונים הגבוהים מנגנים בתחתית הכינור ולא בגובה
).
את היצירה אני מכיר מעט, מימי התקליטים שלי, היה לי ביצוע של פרלמן ליצירה הזו וגם אז, לא הצלחתי לסיים את הצד הראשון.
כאן, בקונצרט, הברירה היחידה היא לקום ולצאת..אז... נשארתי עד סוף הזוועה.
האמתי, שרשמתי לי נקודות כדי לסקור את היצירה ואת הביצוע מאתמול בערב.. אבל אני אחסוך מימכם. אני לפחות, ממש לא מתחבר ל א-טונאליות הזו. אז יאללה ממשיכים.
הפסקה של 17 דק' מייד לאחר שהסתיים ניסוי הכלים של ברג.
התזמורת מתכנסת שוב והחמישית של מאהלר מתחילה.
-----------------------------------------------------------------------------------
כאן אני עוצר לרגע כדי להסביר קצת מה קורה אצלי בראש\בלב- גם לפני יצירה של מאהלר וגם לפני שאני הולך להאזין לביצוע של זובין מהאטה יקירנו.
אני בשנים האחרונות
סולד מזובין מהאטה מאד.
לדעתי הוא בסיס איתן ביותר, לגלישתה של התזמורת הפילהרמונית הישראלית- במורד הבינוניות.
הם מרוטים, עייפים, הם מנגנים לרב די גרוע ואיך אומרים: זה לא מה שהיה פעם.!
זובין מהאטה קיבל קצת לפני שנות ה 70 את הדירקטור "FOR LIFE" על התזמורת שלנו.
בגין דברים שהיו אז, כאלה ואחרים (אולי פעם אכתוב סקירה על הנושא..) ומסרב לתת את המושכות למנצח צעיר, נמרץ, אנרגטי שאולי (רק אולי) יוכל להחזיר עטרה ליושנה.
שלא תבינו אותי לא נכון, אני לא שונא את מהאטה בכללי ואת כל מה שהוא השיג בקריירה ה באמת מפוארת שלו אני מעריך ומוקיר עד מאד. סה"כ מדובר במנצח מהטובים ומהמפורסמים במאה ה 20. לוס אנג'לס, תזמורת וינה, ועוד ועוד.
רק שבשנים האחרונות שאני רואה את שמו מתנוסס ליד הכותרת – "מנצח:" ליבי נחמץ..
שהינה, עוד פעם הוא הולך להרוס יצירה מדהימה.
-----------------------------------------------------------------------------------
להפתעתי, אתמול המצב היה הרבה פחות גרוע ממה שציפיתי.!
את מאהלר אני אוהב, מה זה אוהב? כנראה שזה אחד המלחינים האהובים עלי ביותר.
(בקרוב, אני הולך כנראה לפתוח ב"פרוייקט מאהלר" סדרת כתבות על האיש, יצירותיו וכל מה שמסביב.)
הסימפוניה החמישית, היא ללא ספק אחת הקשות של המלחין. אך גם פה, המאזין יכול לספוג טונות של רגש ואת העוצמה האדירה, שגוסטב מצליח להחדיר לכל אחת מיצירותיו.
ההתרגשות אצלי גואה.זובין הוריד כנראה יותר מ 10 קילו ממשקלו ודמותו דומה מאד לאיך שנראתה לפני כמה עשורים.
רעמתו הכסופה קצוצה, כולו אצילי, עומד על הפודיום ואות ההתחלה ניתן.
סולו חצוצרה פותח את היצירה.. סאונד קוהרנטי, מלא בעוצמה ובויברציות, מיד לאחר מכן טוטי של התזמורת כולה במלוא העוצמה.
פקחתי את עיני, התעוררתי! האם זה יתכן שזובין מהאטה והתזמורת שלנו מסוגלים לנגן כמו שצריך?
סולו החצוצרה ממשיך כמה תיבות נוספות בליווי התזמורת, אחרי התרועה הגדולה והנושא העיקרי נפתח בעזרת סקציית הקשתנים.
התרגשותי הייתה רבה, גם בגין היצירה האהובה וגם בגלל שהפתיחה בישרה טובות להמשך.
הנושא דרך הקשתנים מלא ברגש ובעונג שמיימי, נראה שמהאטה עוצר קצת את התזמורת מלהשתפך באופן טוטאלי..ושם גבולות קצת "קשים" מידי לטעמי, בחלק הזה של היצירה.
ככל שהסימפוניה המשיכה והתקדמה, גם הרגש נפתח וזובין הרשה לעצמו ולנגנים להרגיש קצת יותר ולהביע זאת דרך כלי הנגינה שלהם.
ניתוח מושלם של כל זמן היצירה (שעה ורבע לערך
) אני לא אעביר.
אך כן, זוהי הייתה החוויה שרציתי אך לה לא ציפיתי. אולי זה היה "פוקס" מהמנצח האלמותי של הפילהרמונית הישראלית. או שאולי אנחנו עדים לתחילתו של עידן רענן יותר, מן סיבוב נוסף בקריירה של מהאטה.
את האמת? אולי הפילהרמונית שלנו צריכה
מאהלר בשביל להתעורר באמת וזה כבר לא משנה זובין או לא זובין !!
א.
