אחת מאבני הדרך החשובות של יהדות אירופה הייתה תקופת ההשכלה שהחלה בסוף המאה ה-18.
אבי תנועת ההשכלה, פילוסוף יהודי גרמני בשם משה מנדלסון, כתב מאמרים רבים אודות המחשבה היהודית וכן מאמרי פילוסופיה ללא קשר ליהדות - מעשה חריג באותה תקופה. משה מנדלסון אף הרחיק לכת והחל בפרוייקט תרגום התנך לגרמנית, באותיות עבריות, מתוך מטרה לאפשר ליהודי גרמניה ללמוד גרמנית ולהתערות בחברה ובתרבות הגרמנית - רעיון שהיה מוקצה עד אותו רגע בקרב הקהילה היהודית.

ברוח הדברים של משה מנדלסון, הוטבל נכדו פליקס לנצרות בגיל 6. הוריו האמינו שכדי להשתלב בחברה הגרמנית, עליהם להמיר את דתם, בהמשך גם שינו את שם המשפחה לברתולדי, אם כי פליקס התעקש לשמור על השם מנדלסון בנוסף.
פליקס מנדלסון החל לנגן בקונצרטים כבר בגיל 9, ולכתוב מוזיקה בגיל 11. את "הפתיחה לחלום ליל קיץ" לפי שייקספיר, כתב בגיל 17.
ב-1835, בגיל 26, מונה פליקס מנדלסון למנצח התזמורת של לייפציג - ה- Gewandhaus, שהייתה (ועדיין) אחת המובילות באירופה.

שנה לאחר מכן, שלח מלחין צעיר ולא מוכר בשם ריכארד וואגנר, עותק בכתב יד של הסימפוניה החדשה שלו, למנדלסון, מבלי שזכה להתייחסות כלשהי. מאוחר יותר, מנדלסון נכח בבכורה של "ההולנדי המעופף" של וואגנר, והביע את חוסר התלהבותו מהיצירה.
בשנת 1847, פליקס מנדלסון מת מהתקף לב כשהוא רק בגיל 38, ונחשב במותו לאחד המלחינים המפורסמים באירופה.
מיד לאחר מותו של מנדלסון, ביקש וואגנר לתפוס את הכתר, והחליט לעשות זאת ע"י פגיעה ישירה בשמו הטוב של מנדלסון.
וואגנר פירסם מאמר ארסי ואנטישמי בשם "היהדות במוזיקה", שם טען כי המוזיקה המופקת על ידי מלחינים עם רקע יהודי כדוגמת פליקס מנדלסון היא "מתוקה ומצלצלת ללא עומק", רדודה ומלאכותית שיש בה סממנים של מוזיקה דתית הניזונה מהפולחן היהודי בבית הכנסת, המחקה באופן שטחי את המוזיקה האמיתית ששורשיה ב"רוח האמיתית של העם".
האמירה הזו של וואגנר הצליחה לחלחל בכל הרמות, וגרמה לזלזול רב במנדלסון והמוזיקה שכתב. אפילו George Bernard Shaw כתב ב-1898, כי מנדלסון נמצא בתחתית הרשימה מבין המלחינים החשובים.
בסוף מאמרו של וואגנר, כתב כי "ישנה רק דרך אחת לגאול את היהודים מהקללה הנוראה הרובצת עליהם - שקיעתם או הסתלקותם".
לפיכך, לא קשה להבין מדוע מאה שנים לאחר מכן, אימצה המפלגה הנאצית את וואגנר בתור מלחין הדגל שלה.