בשעה שש וחמישים ושמונה דקות בבוקר, עופר המאסטרו כבר שלח הודעה בוואטס אפ:
“יכול להגיע עם הכבל + שני בריוש"..
נו, ואתם כל הזמן חמוצים ואומרים שרע פה, ברפובליקת הבננות שלנו..
הכבל, ניחשתם נכון, זהו אותו הכבל "אנטי-זאבי", שבשמו נשפכו כאן בפורום בשבועות האחרונים נהרות של דם.
כל מי שיש לו ואין לו הביע דעה – “אני ככה ואתה ככה" ולי יש יותר גדול, עם כל הכבוד ויש כבוד…, ואני, בצניעותי כי רבה (שנאמרה בצניעות 5 פעמים לפחות), כבר שמעתי הרבה מערכות ועשיתי הרבה השוואות.. והוא כבר שתה הרבה בירה ואני, יש לי כבל רשת בחמישים אלף דולר ופין הארקה מיהלום וכיוב’ מרעין בישין..
וגם הרבה תאוריה ופילוסופיה וקורס מנהלי רשתות וTCPIP וכו’ וכו’… ואני מהנדס ואתה, השכל שלך כל כך צר, שאתה יכול להתבונן דרך החור של המנעול עם שתי העיניים… ואני אוהב גלידה ולא אוהב פסנתר ועוד…
מעטים הם אלה, שמוכנים לנסות ולשמוע ולא לבלבל את מוח לפני כן.
אז כאשר עופר אמר כבל + שני בריוש, לא חשבתי פעמיים ואמרתי רוצה אני.
הפעם, הביקור החל אצלו בדירת הלופט שלו, בקומה השלישית בתל אביב.
בנין בלי מעלית… ואני, נאלצתי לעלות את האנרגיה הפוטנציאלית שלי בשלוש קומות ללא מעלית, וזה, לא דבר של מה בכך.
אבל מה, זה היה שווה.., איך שנכנסתי, הבריזה תפחה על פניי ונופה של תל אביב הישנה והטובה נגלה משני צידי החלונות הפתוחים לרווחה.
חתול פנסיונר, לבן, עם עיניים כחולות, נגלה באחת משכיות החמדה של הדירה – פינה עם חלון שדרכו הביט, שרוע בתוך הערסל שלו והביט בנוף – מתחרדן בשמש ונזכר בצעירותו, כאשר היה מבקר בשיעורי פילוסופיה ולמד על המונאדות של לייבניץ וכתב המושגים של גוטלוב פרגה..
ספרים, דיסקים ותקליטים – זה שאר הנוף של הסלון וביננו, מי צריך יותר מזה בחייינו.
אז הפעם, דיברנו על הסופר הגרמני תומאס ברנהרד וספרו "המייסטרים הגדולים" וו.ג’. זבאלד והרומאן המופלא שלו "אוסטרליץ".
וחוץ מזה, עופר כיבד אותי בתמרים.
אתם בוודאי יודעים שאני לא מת על התמרים, אבל אלה היו טעימים במיוחד, סוג שמישהו דואג לספק לעופר, אז עשיתי לו טובה וטעמתי וגם החלטתי שאנסה בכלל מדיי פעם.
אני מת על שוקולד ועופר טוען שתמרים הם תחליף בריא יותר.
“נו, שנעבור לשמוע קצת מוזיקה?".., שאל עופר.
למשמע השאלה הזאת, הכל נדחק הצידה, שהרי וודאי תסכימו איתי – מוזיקה היא דבר רציני ואי אפשר גם לשמוע מוזיקה וגם ללעוס תמר עם כל דבר, שהרי כבר נאמר במחוזותינו – “זבובים לחוד וקציצות לחוד"..
עופר קיבל מהאיטלקי הוראות הכנה מדוייקות לכבל – שומעים קצת מוזיקה בלי הכבל, לאחר מכן, מחברים את הכבל והולכים לרבע שעה לאכול בריוש עם קפה, ואז, חוזרים ושומעים את אותו הדבר, הפעם עם הכבל – נראה אם יש הבדל.
נעשה ונשמע - שמענו את קרמיניולה מנגן באך, את הסראבאנד האלוהי מתוך הפרטיטה השניה לכינור סולו (זה, שבמלחמת המפרץ הראשונה, אייזק שטרן ניגן בתור הדרן בת"א, בקונצרט של הפילהרמונית, כאשר כל הקהל יושבים עם מסכות אב"כ על פניהם, כי הייתה אזעקה – “נחש צפע", נחש צפע…) ושמענו את נילס, עם הגיטרה האקוסטית בלייב, ושמענו את הסקרצו המאקאברי והסרקסטי מתוך הסימפוניה השמינית של שוסטקוביץ’, ואת הטריו הלא אנושי מתוך המערכה הראשונה של האופרה "כך עושות כולן" של מוצארט, כאשר שתי הפוסתמות - פיורדיליג’י ודוראבלה, יחד עם הציניקן הזקן דון אלפונסו, נפרדים מצמד החיילים ג’וליילמו ופרנדו ומאחלים להם מסע שקט ודרך צלחה.
שמענו עוד כמה דברים – פסנתר וג’אז ויצאנו להפסקת קפה ובריוש (תמונות בהמשך).
כל זאת, שמענו דרך רמקולי הפסנתר שלו, בוזנדורפר, והסטרימר החייתי, ואני הבנתי לתומי, שקשה יהיה לשמוע אחר כך משהו בטרנזיסטור שלי בבית..
כשחזרנו, אחרי האפקט של הבריוש (שהרי, את האפקט של הכבל עושה הבריוש ולא המבנה של הכבל..), שמענו את אותם הקטעים שששמענו קודם, ואני שמעתי הבדל לטובה - רזולוציה גדולה יותר (למשל במצילות, בקטע הפותח אצל מיילס דייויס בקיינד אוף בלו), עומק וגודל של הבמה, צליל בשרני יותר של הכינור.
ההבדלים הם שמיעים ובולטים, ניכר שיפור, אם כי, זה לא הבדל של יום ולילה.
לאחר מכן, נסענו למערה החשמלית של עופר ושמענו מוזיקה דרך הרמקולים המדהימים שלו, אלה הקוביות הלבנות ושני מונובלוקים מנורות. שמענו מוזיקה מקומפקט דיסק ומה אני אגיד לכם, חוויה גדולה.
השעה הייתה כבר בין ערביים ואנו שמענו כמה דיסקים שעברו עיבוד, אותו מיילס דייויס, דייב ברובק, פראנק זאפה עם הכריש הצהוב שלו והצוות מתוך המחלקה הסגורה ואת התשיעית… הסימפוניה האחרונה של גוסטאב מאהלר, בביצוע חד-פעמי, בחברת דוייטשה גרמופון.
בשנת 1979, המנצח הדגול לאונארד ברנשטיין ניצח פעם אחת ויחידה על הפילהרמונית של ברלין – הרולס רוייס של התזמורות בעולם, התזמורת של הרברט פון-קאראייאן.
זה היה מפגש של קצוות – הברלינאים לא הכירו עד אז את הסימפוניה ולא את ברנשטיין והמפגש החד פעמי הזה של שני נעלמים גדולים יוצר את הביצוע החד פעמי הזה.
לשמוע במערכת הזאת את הקטקליזמים של התזמורת בפתיחת הפרק הראשון, אותן פעימות הלב הבלתי סדירות של מאהלר, את כלי המיתר ממשי, את הנבל - זאת חוויה גדולה שקשה לתאר. בכלל, המאהלר של ברנשטיין הוא קוסמוס מיוחד בים ההקלטות שהציף את העולם מתחילת שנות החמישים וחלק גדול מזה, הודות לברנשטיין.
כאמור, הייתה זאת שעת דמדומים, הייתי אומר באודם הערב, אף אחד כבר לא היה במערה והמוזיקה מלאה את החלל.
מתוך הדמדומים, ניתן היה לראות את נצנוץ המנורות של המנובלוקים ואת לובן קוביות הלגו של הרמקולים, והמוזיקה… נהפכה לפילוסופיה, כמו שבעצם כל מוזיקה גדולה צריכה להיות…
תודה לעופר
