הוויכוח על הקלטות אנאלוגיות מול דיגיטאליות התחיל עוד לפני יציאת הדיסק הראשון, המשיך במשנה עוד כשייצאו ה-CD players הראשונים, שעבדו פנימית ברזולוצייה של 14 ביט, וממשיכים עד היום, כשייש לנו הקלטות 192 קילוהרץ ב-32 ביט ויותר, DXD ו-DSD, ויש לנו גם נגנים תואמים: Blu-ray, SACD, DVD-Audio, ואפילו ל-CD players פשוטים יש upsampling, ועבור הקלטות ברזולוצייה נמוכה יותר משתמשים ב-noise shaping כמו SBM, Original Bit Mapping, HDCD ועוד. יש כמובן כאלה שמתייחסים לנגנים/דיסקים כבעייתיים, כשהם שופטים בהרבה מיקרים לפי הקלטות דיגיטאליות מוקדמות ו/או כאלה שעברו mastering/remastering לא מוצלח.
אבל אני מציע שחילוקי הדיעות "האמיתיים" אינם נובעים מההבדלים בטכנולוגיות
ההקלטה, אלא בעיקר מההבדלים בטכנולוגיות
ההשמעה הביתית, קרי פטיפון+תקליט לעומת נגן+דיסק (CD, SACD וכו').
ככל הידוע לי, הטכנולוגיות של פטיפון+תקליט הן מוגבלות ובעייתיות במידה כואבת מבחינת יכולת השיחזור של צליל ההקלטה המקורית, אנאלוגיות או דיגיטאלית (וייש הקלטות מופלאות ואיומות מכל סוג).
בעת הכנת LP והשמעתו, מוכנסים העיוותים הבאים
באופן אינהרנטי לתהליך:
*** צימצום הטווח הדינאמי לסדר גודל של 55 dB (לעומת 96 dB ב-CD ויותר מ-120 dB ל-SACD, DVD-Audio וכיו"ב). כלומר, מחזקים את הצלילים החלשים (שלא יטבעו ברעש הרקע של התקליט) ומחלישים את החזקים (שהמחט לא תנסה לעקוב אחרי גלים גדולים מדי עבורה -- mistracking). כך מתקבל צליל מלא יותר ואולי "עשיר" יותר, ולפעמים גם "יותר פרטים" שפתאום מודגשים מעל לפרופורצייה האמיתית שלהם
*** צימצום הפרדת הערוצים -- עירבוב חלקי ביניהם לכיוון מונו -- ברור שנותן יותר אמצע -- אבל בלי להגיע למונו אלא אפשר להישאר בבמה די רחבה
*** החלשת הבאס הנמוך (שגם הוא גורם ל-mistracking)
*** העברת האות החשמלי דרך מעגל RIAA, שהוא סוג של equalization. כל equalization, באשר הוא, הינו ניסיון לפיתרון טכנולוגי של בעייה ע"י הכנסת עיוות בכוונה, או כדי לפצות על עיוות אחר, או כדי לעקוף בעייה ולאחר מכן להכניס equalization הפוך, אלא שהפיצוי לא תמיד מדוייק וכן גם equalization הפוך אינו מיישר את המצב. העיווות המכוון כמעט תמיד כולל גם עיוותים לא מכוונים, כמו עיוותי פאזה עקב נוכחות סלילים/קבלים.
*** מכונת ה-disc cutter אינה לינארית כלל לעוצמת האות החשמלי, וייש להעביר את הסאונד דרך מעגל equalization נוסף שאמור לפצות על חוסר הליניאריות הזה, ולא בטוח שבאמת מפצה עליו במדוייק
*** מכונת ה-disc cutter עובדת ב-linear tracking, רוב הפטיפונים עובדים עם זרוע שנעוצה בציר ואינה עוקבת לאורך קו ישר של רדיוס (יש מעט פטיפונים כאלה, עם בעיות משלהם). עוד עיוות.
*** המהירות של ה-disc cutter אינה יציבה ב-100%
*** אחרי ה-disc cutter מכינים מטריצות, שאינן העתק מדוייק של החיתוך, מכל מיני סיבות מכאניות
*** מהמטריצות יוצרים תקליטים, שמסיבות דומות אינם העתקים מדוייקים של המטריצות.
*** החור שבתקליט לא תמיד יוצא בדיוק באמצע -- עיוות מגעיל במיוחד
*** כנ"ל עקב כך שהתקליט לא שטוח ב-100%
*** המחט אינה עוקבת במדוייק אחרי החריצים -- עוד עיוות
*** המחט מתיכה את הוויניל בזמן הנגינה והוא משנה את צורתו במקצת. נגינה נוספת של אותו תקליט כבר לא תהייה זהה לקודמתה -- עוד עייות
*** כל גרגיר אבק מעוות את צורת החריצים שהמחט "רואה"
*** החיכוך עם הוויניל יוצר רעש ניכר -- עוד עיוות
*** הזרמים (שני ערוצים) שהראש מוציא אינם בדיוק ליניאריים לחריצים
*** הזרמים המאוד-מאוד חלשים שיוצאים מהראש רגישים לכניסת רעשים אלקטרומגנטיים מהסביבה
*** מעגל ה-RIAA ב-phono stage הוא equalization (=עיוות) נוסף, ואינו היפוך מדוייק של ה-RIAA שהצליל הועבר דרכו בשלב עיבוד הצליל לפני ה-disc cutter
*** מהירות סיבוב התקליט אינה קבועה ב-100%
וכנראה עוד ערימת דברים ששכחתי...
לא שהעברה לדיסקים היא מושלמת. מהרגע הראשון היו הרבה בעיות טכנולוגיות, שרובן נפתרו או הוקלו מאז. קיימים עדיין המון דיסקים שהועברו בצורה איומה למדי, במיוחד כאלה לפני סביבות 1997, אבל יש גם העברות חדשות, כולל דרך DSD או 24/96, או ברזולוצייה גבוהה יותר, שאינן מרנינות אוזן. כמו בכל טכנולוגייה, יש את היכולות הבסיסיות, וייש את הכישרון/גאונות (או היעדרם) שבהם משתמשים בטכנולוגייה.
סיפר לי חבר, אודיופיל מומחה רציני, שאינו מעוניין בפירסום שמו, שביקר אצל אחד מגדולי המפתחים של ציוד אודיו, נדמה לי שדובר ב-מארק לווינסון (האיש, לא איזשהו מהנדס בחברה שהוא הקים).
בביקור זה הציג האיש לאודיופיל שלנו את אותה הקלטה, פעם ב-LP ופעם ב-CD, ושאל מה נשמע טוב יותר. האודיופיל ענה, ללא היסוס, שה-LP, ובהפרש גדול, ומנה את הסיבות: ה-CD יותר יבש, יותר דק, פחות "אמצע" וכו'. אבל לאיש שלנו היו ב-pre שלו שלושה כפתורים: אחד מבצע דחיסה (compression), השני מקטין את הפרדת הערוצים (מערבב ביניהם, לא עד רמת מונו, אבל בכיוון זה), והשלישי מחליש במעט את הבאס המאוד נמוך, שאלה בדיוק התהליכים שעובר הצליל לפני ההעברה ל-LP.
וראו זה פלא: בהשמעה נוספת, לאחר סיבוב הכפתורים, אי אפשר הייה להבדיל בין ה-LP ל-CD! כל אותן בעיות שמנה האודיופיל קודם בקשר ל-CD נעלמו פלאים, הצליל נהייה מלא ועשיר יותר, עם הרבה אמצע, ובסיבוב הכפתורים חזרה שוב הופיעה ה"בעייתיות" ב-CD!
אותו אודיופיל חושב מאז ש-LP הוא מדיום דפוק ונחות. מבחינה
טכנולוגית, אני די בטוח שזה המצב: בהינתן הקלטה, אנאלוגית או דיגיטאלית, בהעברה לתקליט דרך כל המסלול לעיל, נכנסים עיוותים שאינם קיימים בהעברה לדיסק.
אין כוונתי לומר שתקליט לא יכול להישמע יפה ונעים לאוזן. להיפך -- בהרבה מקרים תקליט "מייפייף" את הצליל ונשמע יותר "יפה"/מלא/עשיר מה"מציאות", כמו מין חווייה סופר-ריאליסטית, של "להיות שם" הרבה יותר מאשר אפשרי בלהיות שם באמת. נוכחות כמו בחלום או ב-soft focus, עם "אוויר מסביב לכלים" ושאר תיאורים פלאסטיים.
ולא פלא שהרבה אנשים
ממש אוהבים את זה.
אבל זה לא "אמיתי" / "ריאליסטי", אלא בפירוש עיוות נעים לאוזן, כמו שעיוותים של מגברי מנורות מסויימים מאוד אהובים על חלק מהאנשים, שממש מתמכרים אליהם.
לא מפריע לי שאנשים אוהבים LPs -- להיפך -- שייהנו!!!
לא מפריע לי שאנשים חושבים שהצליל יותר יפה / נעים / רך / מלא וכו' -- זה בהרבה מקרים אכן כך!
לא מפריע לי שאנשים מקוננים על כך שאי אפשר להשיג הקלטות חדשות ב-LPs -- להיפך, אני יכול להבין אותם -- זה מה שהם אוהבים (למרות שאני לא אוהב את ה"ייפיוף" -- אני מרגיש מרומה)
מפריע לי רק כשמתייחסים ל-LPs כאילו הם יותר מדוייקים / אמיתיים / ריאליסטיים וכו', ומתייחסים לזה כאמת המוחלטת וכקנה מידה לאודיופילים "אמיתיים"
לא בדיוק מפריע, אולי יותר צורם, כמו שמישהו אומר "חמש שקל"...
רק שההתעקשות על זה שזו "האמת" קצת מביכה אותי יותר...
בעייה שלי
אני אשרוד אותה, כמו גם את גלי המחאות שאוהבי ה-LPs יחוללו כנראה
עמיר
