|
את הפוסט הזה כותב האודיופיל שבי, שמעוניין לחלוק אתכם את החוויה שלי.
עד 2009 או 2010, לא זוכר בבירור, הייתי איש של אנלוג בלבד -
החל מנערותי בשנות ה-70, והמשך ברגע שגיליתי את נפלאות הסאונד האיכותי, מתי שהוא ב-1989.
ו-1989 הייתה שנה נהדרת לאנלוגופיל, כולל תחילת שנות ה-90,
כי בשנים האלה אנשים נפטרו מהתקליטים שלהם כמו מצרעת - רק תבוא ותיקח מפה את האשפה הזאת.
תענוג!
אם היה לי אופי של אגרן, היו לי היום עשרות אלפי תקליטים במהדורות ראשונות ובמצב נפלא.
אבל אין לי אופי כזה, ומה שחשוב לי היא המוזיקה בלבד, אז מעולם לא החזקתי במדפים שלי יותר מכמה מאות תקליטים.
בכל אופן, בעשור הראשון של המאה ה-21 מצאתי שאני לכוד בתוך עולם מוזיאלי של הקלטות משנות ה-50 עד ה-70,
וכל מה שקרה בעשרות השנים האחרונות פשוט נעלם ממני.
התסכול היה גדול, כי הדיגיטל בשנים האלה נשמע פח, לפחות לאוזניי, ולא יכולתי לחשוב עליו בכלל כאלטרנטיבה.
אבל גם לא יכולתי לחשוב על האפשרות של חיים עם מקור אנלוגי ומקור דיגיטלי גם יחד, כי הפער באיכות השמע היה בלתי נסבל.
סופו של דבר, ואחרי נשימה עמוקה, החלטתי לטובת המוזיקה: נפטרתי מהאנלוג, נחתי קצת, ועברתי - אללי - למקור דיגיטלי.
A brave new world של מוזיקה נפתח לי, מה שהקל מאוד על המעבר האכזרי.
מכל מקום, השנים עברו, והדיגיטל השתפר להפליא - גם ההקלטות וגם המכשירים שקוראים אותן -
ואין ספק שהמצב כיום מאפשר לחיות עם דיגיטל עם חיוך מאוזן לאוזן.
וכך אכן חייתי עד כה.
עכשיו אעבור לרגע לפאזה שלי כיבואן: מצאתי שמשלוח שעומד להגיע אליי בקרוב
שם אותי במצב שבו יהיו לי בתצוגה שישה מגברי פונו - שלושה ייעודיים, שלושה בתוך קדם-מגברים - אבל בלי פטיפון...
קצת פתטי, לא?
אבל רק המחשבה לחזור שוב לפטיפון הכניסה אותי למועקה, כי פתאום מצאתי שכל מה שאני זוכר ממנו
זה את השעות המתישות של ניקוי התקליטים והטיפול בהם.
לקח לי זמן והתלבטויות לא מעטות, שלא היו קורות אילו הייתי צרכן פרטי,
והחלטתי לעשות את הכול מהר ומייד, בזבנג וגמרנו, כדי לא להמשיך ולמרוח את הסיפור.
ועכשיו אחזור שוב לאודיופיל.
אז הנה המצב: פטיפון חדש, מבחר ראשים חדשים, פונוסטייג' קטלני, אבל - איפה התקליטים?
נזכרתי בארגז תקליטים, שהעבירה לי לפני כמה וכמה שנים אימא של זוגתי, ושקברתי אותו באיזה מקום במחסן שלי.
מצאתי בו מאה תקליטים בערך, ובחרתי בעשרה אחוזים מהם. לא רע להתחלה.
התחלתי בברייק-אין לכל המערכת האנלוגית, וחשוב יותר - התחלתי בברייק-אין נפשי לכל הסיטואציה הישנה-חדשה הזאת.
שוב לנקות תקליטים, שוב לקום כדי להחליף צד, פה ושם איזה קרחצן קטן, וכיו"ב.
אבל, וזה אבל בגובה האברסט, איזה סאונד!
כמה חיים, כמה רטט של חיים, ורבדים של טונליות מדויקת ומושכת, איזו במה עצומה.
ופתאום שוב, אחרי שנים, אני שומע הקלטות של מוזיקה לגיטרה, כלי שנשמע פנטסטי באנלוג,
אבל גם כינורות, וכלי מיתר בכלל, וחליליות, וחליל צד, והקול האנושי - אלוהים, אפילו פסנתר נשמע כאן ועכשיו...
Spellbound הוא מונח באנגלית, שמשמעותו המילולית היא "כרוך קסם" או "קשור בחבלי קסם".
זה המצב שלי כרגע, חברים אודיופילים יקרים, אני לחלוטין אחוז בחבלי קסם.
ומה אתם יודעים, אני אפילו נהנה לי להחליף צד... ובאותה הזדמנות לחלץ את העצמות.
או להוריד את התקליט מהפטיפון, להכניס אותו לשרוול שלו, להוציא תקליט אחר,
להניח אותו על הפלטה, להניח עליו את הזרוע, לחזור לספה,
וכל הזמן הזה הוא רגע של הפוגה בריאה, שלווה של התענגות על מה ששמעתי, שקט.
Spellbound, חברים, Spellbound.
שמעון
|
