מתוך כתבה חדשותית על פיצוץ מסתורי נוסף באיראן. בגוף הכתבה יש לינק שכותרתו היא:

״עשו לנו לייק ותהיו הראשונים לדעת על הפיצוץ הבא באיראן - אם וכאשר״

בהתחלה אמרתי לעצמי ״הארץ מאבדים את זה״ אבל כשחושבים על זה לעומק:
השאלה שמעניינת אותי היא, האם יושבים אנשים בבית ואשכרה מחכים כבר לפיצוץ הבא? כל כך מחכים שהם לא יכולים שלא להיות הראשונים לדעת על זה? התשובה היא שכנראה שיש. ובטח לחצו על הלינק הזה לא מעט. שזה קצת עצוב תודו. כלומר גם ש״הארץ״ מלבים את חגיגות הפיצוצים והמוות של האיראנים זה מבאס אבל מהתקשורת כבר הפסקתי לצפות.

סליחה, הייתי צריך לפרוק,
עכשיו בואו נדבר על אודיו

בתקופת אינסוף הפיגועים היו מדי פעם פורצים עם מבזק מיוחד - מידע ראשוני על פיצוץ שנשמע,
האקשן היה מתחיל, שידור מיוחד, דקות ראשונות של האירוע, כוחות ההצלה עושים את דרכם...

הורים נרגשים היו קוראים מהסלון : פיגוע !
אמהות היו יוצאות מהמטבח וסופקות ידיים בבהלה דרוכה ועניין גלוי במרקע,
דרכי השידור היו מתוזמנות היטב מההתחלה ועד למניין, 3 - אוקיי, 6 - אוהו, 11 - אסון כבד, וכך הלאה.

לפעמים היה מתברר שמדובר רק בפיצוץ בלון גז, ואכזבה הייתה מתפשטת על פני המגישים :
בניסיון אחרון היו מחפשים פצועים או הרוגים ואפילו שיהיה על רקע פלילי היה בא טוב,
שאחרת היו חותמים את המבזק המיוחד בבעסה,
לא היה פיגוע, 'הפעם' זו רק התראת שווא- אבל רק 'הפעם'.

תכלס זה מאוד מאכזב,
שכבר הכנסת את עצמך להתרגשות של פיגוע ובסוף זה רק בלון גז.
״אני בשביל פחות מ 8-10 הרוגים לא פותח טלוויזיה״
זה משפט ששמעתי באותה תקופה של פיגועים.
טוב זו הייתה תקופה של כהות חושים

כאילו שעכשיו החושים שלנו בהירים. תוך כמה חודשים סטאלין
משתלט לנו על הפרלמנט.
החברה בישראל נשארה עם קצוות עצבים פרומים לכל עבר.