הפעם אני נאלץ להציג צד מנוגד לחלוטין.
קיראו לי אודיופיל, חסר לב, מתעניין בסופרלטיבים ולא במוזיקה, ווטאבר.
זה היה מבחינתי אחד החדרים הגרועים ביותר בתערוכה, עם סייג אחד.
הפרזנטציה הזאת מעוותת לחלוטין לטעמי. שמענו טרק יפהפה של אלה פיצג'רלד שקשה להרוס אותו והסטאפ הזה הצליח לעשות זאת בגדול.
אני יושב ומאזין, ולוקח לי כמה שניות בכלל להתמודד עם הפרזנטציה המוזרה, הכלים מנגנים איזה עשרים מטר לפני בעוד הזמרת שרה מעל הראש שלי. לא סתם גבוה אלא ממש מהתקרה מעלי כאילו מישהו דחף לשם איזה in-wall שיורה עלי ישירות מלמעלה.
אין לה שום גוף, שומעים כמעט רק את התחום הגבוה של קולה, זה הופך אותה לסוג של רוח רפאים.
מיד נמוך ובאס בקושי קיימים.
מוזיקליות? נכון, טובה, אבל לא משהו כזה מיוחד. טובה יחסית לחדרים ה"קרים" אמוציונאלית אבל לא ביחס לסטאפ נורמאלי בבית.
איפה הסייג?
במוזיקה קלאסית, גם ווקאלית, יש הרגשה של קונצרט, שם הריחוק מהבמה עוד יכול להרגיש טבעי (אולם גדול שורה אחורית).
ובגלל שהבמה כל כך רחוקה ועדיין גדולה יש מקום להרבה כלים.
אישית, לא רק שלא מתחבר לחדר הזה אלא ממש סבלתי ממנו.
הרמקולים שלא ניגנו (עם הטאסה של המרצדס) היו מבחינתי הבדיחה של התערוכה בשנה שעברה שהוסיפו לפרזנטציה המוזרה גם סאונד סתום לגמרי.
סאונד וינטאג'י יכול להשמע מהנה בצורה לא רגילה, אחת המערכות הכי כיפיות ששמעתי היתה כזאת. אבל לא ככה. איכס.
)
