מעמד הר סיני...

אחרי שנים ארוכות של ייאוש מהמוזיקה מהתקופה הקלסית והרומנטית,
הבנתי, לפני כמה שנים, שהבעיה המרכזית שלי עם המוזיקה הזאת היא הביצועים
בכלים העכשוויים ובגישה העכשווית - קרי, כלים וגישה של המאה העשרים,
ולפחות של המחצית השנייה שלה.
(למי שמבקש עכשיו נימוק לכך - ובצדק - אין לי כח להרחיב כאן, ואשמח לעשות את זה בטלפון.)

מה שאומר שכבר שנים אני שומע את המוזיקה הזאת רק בכלי התקופה,
ובגישה בהתאם, והתוצאה היא A brave new world של צבעים, מרקמים ודקויות שהתגלו לפניי.

לא, מרק, לא תקבל כאן עכשיו משהו בסגנון "כל זה השתנה מאז קלייבר",
אבל שלשום, ולא ייאמן, גם אתמול, הקשבתי, בתקליט, לביצוע שלו של הלא גמורה של שוברט,
עם הפילהרמונית של וינה, בהקלטה מ-1979.
זו יצירה שאני לא מת עליה, ועלולה, כמו כמעט תמיד, כולל בביצועים תקופתיים, להישמע אוסף של מלודיות חביבות
עם כמה מצקות גדושות של פתוס.
אז לא שקלייבר גרם לי להתאהב בסימפוניה הזאת, אבל נדמה לי שזאת אחת הפעמים היחידות ששמעתי אותה - מרצוני! -
מתחילתה ועד סופה.
כן, גם כאן מקבלים מקבץ מלודיות, אבל קלייבר מגיש אותן במנעד דינמי מרהיב, שנשמע פתאום מובן מאליו, ובשום פנים לא מאולץ/מוגזם/פתטי, וזה חושף לרגעים ביצירה הזאת איזה מבנה קונטרפונקטי שלא שמעתי בה מעולם.
הוא סוחט מהתזמורת הנפלאה PPP שנשמע כמו חלום רחוק, הזיה צבעונית, רכה, של נים-לא-נים, ואז הוא עובר לפורטיסימו, מקסימום FF, אבל אף פעם לא FFF, כמו בכל כך הרבה ביצועים.

במילים אחרות, וכמו שאמרתי בתחילת דבריי, פשוט לא ייאמן - שמעתי את היצירה פעמיים, מלאות...

שמעון יקירי,

אלה חדשות נפלאות..
הוא שאמרתי - קארלוס קלייבר אלוהי הניצוח.
אתה יכול ישר לעבור לפתיחה "קוריאולן" ולסימפוניה הרביעית של בטהובן לאחריה..
נדמה לי שזאת תחילתה של ידידות נפלאה.