עכשיו 12/12/18 21:42

פורסם: 27/07/11 18:47 ע"י aloni


מגבר משולב LFD Zero LE MK4 Signature Special Edition



LFD Zero LE MK4 Signature Special Edition


מידי פעם בתקופה יוצא לי (ובטח גם לכם) להתקל במוצר אודיו שעושה דברים קצת אחרת מחבריו לקלאס. הייתי מגדיר את ה- Zero LE MK4 Signature Special Edition ככזה, ואני מדבר על אופיו הסוני לא על שמו הארוך.
הבעיה היא שמוצרים כאלו, שנשמעים "שונה", בדר"כ גוררים תגובות יותר קיצוניות מהמשתמשים. או שאוהבים אותם או ששונאים אותם. איכשהו במקרה של המגבר המדובר, קשה לי לדמיין תגובה שלילית, אני מהמר שבמינימום שתעריכו אותו מאוד, או שתאהבו אותו, או שתשתגעו עליו.

ה- LFD Zero LE MK4 Signature Special Edition (זהו, אני לא כותב את השם הזה יותר מלבד בכותרות, מעכשיו LE או LFD לקיצור) מגיע אלינו מחברת LFD הבריטית בראשותו של ד"ר Richard Bews, חברה שעד לאחרונה לא כל כך זכתה לכותרות, כנראה בגלל המדיניות ה- "אנטי פירסומית" של הבעלים, אך לאחרונה אני חש שבהחלט נחשפת יותר מאז רכש Sam Telling מסטראופייל מגבר מתוצרתה לעצמו.

לארץ מיובאת החברה כבר כשנה על ידי ORAC כפי שפרסמנו בזמנו בדסק החדשות, אז דובר על ה- LE MK3 אך לפני מספר חודשים הגיע לארץ דגם חדש ומיוחד. בואו נכיר אותו קצת.

LFD Zero LE MK4 Signature Special Edition



די נו, כל פעם שאני כותב את השם הזה אני מתחיל לצחוק. זה נראה ממש כמו פרודיה אבל ככל שידוע לי זאת לא הכוונה. אבל אתם מתארים לעצמכם מסירת כל השם הזה כשמישהו שואל אתכם איזה מגבר ברשותכם?

ה- Zero LE MK4 Signature הינו המחליף של ה- Zero LE MK3 עם שסי חדש (מזכיר בצורתו את NCSE הבכיר) ומספר שדרוגים פנימיים.
גירסת ה- Special Edition הנסקרת כאן הולכת אפילו יותר רחוק. שסי גדול יותר (דומה ממש, אולי אפילו זהה ל- NCSE), שנאי גדול יותר, טרנזיסטורים וקבלים משופרים, רגליות משודרגות ובוררי כרום.

ה- LFD המדובר הינו מגבר משולב טרנזיסטורי מבוסס MOSFETים המציע הספק של 60 וואט לערוץ, אך בבדיקה עם שני זוגות רמקולים מלבד ה- WLM אני חייב לציין שלא הציג שום מגבלת כח גם עם רמקולים בעלי צרכים סטנדרטיים.
דרגת הקדם עושה שימוש בווליום קונטרול פאסיבי בלבד כמדומני.

LFD Zero LE MK4 Signature Special Edition


בגיזרת החיבוריות ה- LFD לא מציע אפשרויות יוצאות מן הכלל, שש כניסות סינגל אנדד על RCA וטייפ IN&OUT. צמד טרמינלים אחד מעל השני עם פלסטיק שקוף המכוון את כניסת הספייד, קצת פחות נוח לכבלים קצרים או כבדים במיוחד, אופטימאלי לבננות.

בגיזרת הפונקצינאליות אנחנו גם מדברים על פונקציונאליות בסיסית ביותר.
הכפתור המגודל הימני על הפאנל הקידמי בורר ווליום, השמאלי בורר מקורות והאמצעי שולט על פונקציונאליות ה- TAPE.
לא תמצאו על גבי הפאנל שום חיווי מה עושה כל כפתור, לא סימון של המקורות, ממש כלום.
אפילו מתג ההפעלה הכסוף והפשוט יכול לבלבל באיזה צד הוא כבוי ובאיזה דלוק (במיוחד כשהנורית חלשה מאוד, אבל זה דווקא רעיון טוב). אחרי שמצאתי את הפוזיציה הנכונה השארתי אותו דלוק למשך כל תקופת הסקירה למעט ההשוואות. זה גם מנע את ה- "פאק" בהדלקה למרות שהוא לא ממש מפריע לי.

גם שלט רחוק לא נמצא כאן, אך כמו בעוד מכשירים בעלי איכות סאונד טובה ושליטה טובה ברמקולים, ברגע שמצאתם עוצמה הנוחה לכם לא תצטרכו לקום מהכיסא כל רגע, אפילו אם אתם מנגנים חומרים מגוונים דרך מחשב לדוגמה, בזכות מנעד ווליום נוח רחב יחסית.

LFD Zero LE MK4 Signature Special Edition


ברמת המראה החיצוני ה- LFD הינו נאה למדי, מראה מאסיבי "שיריוני" משהו עם כל הפאנלים הבולטים והברגים. כאשר כפתורי הניקל והרגליות מעניקים את הטאץ' היוקרתי יותר.
פחות אהבתי, את מדבקת הלוגו וכפתור ההדלקה אך זה להתעסק בזוטות.

סטאפ


כאן אין לי הרבה מה לחדש. הסטאפ הרגיל המפורט בסוף הסקירה הכולל את ה- WLM La-Scala הקלים להנעה (כאמור בדקתי עוד שני רמקולים לרפרנס, אבל סשן ההאזנה עם ה- WLM לצורך אחידות) המקורות היו מחשב עם כמה DACים וה- CDP (ה- CDP בסשן).

דבר אחד שמעט שונה מהרגיל היה שימוש בכבל רמקול חדש של סילטק, ה- Explorer 180L מבוסס הנחושת בקונפיגורצית מונו קריסטל בשל חיבור הבננות שלו (כמובן שההשוואה למגבר שלי בוצעה עם אותו הכבל).

LFD Zero LE MK4 Signature Special Edition


סשן האזנה


Brad Mehldau – Live At the Marciac
זה כבר כמה שנים שאני עוקב אחרי מר מלדאו, כך שיוצא שאני רוכש כל אלבום בכיכובו שאני מוצא. יהיה זה בסולו, עם הטריו שלו או בשיתופי פעולה אחרים.
אלבום הסולו הזה מתעד הופעה חיה ב- 2006 אך יצא רק לפני כמה חודשים. הוא כולל שני תקליטורי אודיו המכילים 14 טרקים וגם DVD (בו כרגיל עדיין לא צפיתי).
כשליש מהחומר בהופעה הזאת הוא מקורי של מלדאו, השאר כפי שאנחנו רגילים לקבל ממלדאו שילוב של חומרים מקובלים בג'אז (פורטר, וובסטר) עם עיבודים לקומפוזיציות פופ/רוק במקור (רדיוהד, דרייק, קוביין, לנון/מקרת'י וכו').

אגב, גם אם אתם מכירים חלק מהטרקים מאלבומים אחרים של מלדאו, סביר שתמצאו את העיבודים כאן בגירסת הסולו די מרעננים או לפחות שונים.

לטעמי אלבום סולו פסנתר הינו הרבה יותר קשה לשיחזור מטריו מובל פסנתר לדוגמה. כאן אין הנחות, אין הסחות דעת. זה מדיום מאוד מזוקק בו כל חיסרון מופגן מהר. הסטאפ צריך לעשות לפחות שלושה דברים היטב: לשמור על איזון טונאלי בטווח רחב, על פרזנטציה בריאה בגודלה (כי לא כיף לשמוע סולו של פסנתר קטן) וכן לשחזר מוזיקליות היטב, שכן, שוב, אין לנו כאן הסחות דעת וכל העניין הוא המוזיקה.

בזכות המוזיקליות המצויינת, וגודל הפרזנטציה הבריאה ה- LFD הצליח להעביר את האלבום הזה בצורה נהדרת ומעניינת. הפסנתר התנהג קצת כמו תזמורת, הקלידים הגבוהים ריחפו ועטפו את החדר, הנמוכים נתנו תמיכה ראויה. ה- LFD גם סיפק מבט עמוק לתוך הביצוע כשהוא מפריד בצורה נאותה את יד ימין משמאל.
אך הוא לא עשה זאת בצורה מאולצת המעוותת טונאלית את הלינאריות של הפסנתר, מהבחינה הזאת הוא נשמע ככלי אחד.

ולמרות שה- LFD סיפק כאן ביצוע מצויין, האלבום הזה לא באמת מפגין את יחודו של ה- LFD שיודגש כמעט בכל אלבום אחר שתשמעו, לכן בואו נמשיך.

Ben Webster – Warm Moods
לסגנון יותר ותיק של ג'אז בחרתי בחברנו וובסטר ובאלבום היחיד שהקליט ל- Reprise.
וובסטר וכלי קשת זה שילוב שאינו זר לנו, אך כאן יש סה"כ ארבעה כלים שכאלו, צ'לו, ויולה ושני כינורות. מה שכן, הצליחו להוציא מארבעת הכלים האלו המון בעיבוד. כשלפעמים משתמשים בכולם כמו סקציה תזמורתית ולפעמים משתמשים בכלי בודד על פי יכולותיו. זה משהו שאנחנו לא שומעים הרבה בתת הז'אנר הזה, ולדעתי זאת אחת מנקודות החוזק של האלבום.

מלבד רביעיית המיתר, יש לנו כאן רביעיית ג'אז סטנדרטית של סקסופון טנור (וובסטר), פסנתר (דון טרנר), קונטרבס (דון בגלי) ותופים (פרנק קאפ). והאלבום הבלדי הזה נשמע יותר כמו אלבום של קווארטט סולידי עם תמיכת כלי מיתר מאשר תזמורת של שמונה (זאת למרות התפקיד החשוב שלהם כפי שציינתי).

באלבום הזה אנחנו כבר יכולים להתרשם מהאופי המיוחד של ה- LFD. זהו מגבר עם אופי "מוחצן" כפי שאני מכנה זאת. הוא לא אוהב לשמור בבטן, הוא אוהב להוציא ורחוק.
הכלים אצלו תמיד מאוד מאוד מופרדים, ועדיין כל אחד מקבל פוקוס כזה שאתה לא יכול להתעלם ממנו.

תכונה זאת בפני עצמה לא כל כך מיוחדת, כולנו מכירים מגברים שזורקים לך את המוזיקה לפרצוף. הבעיה היא שבדר"כ התכונה הזאת משולבת או עם בהירות מסויימת, או עם אנליטיות מוזיקלית או עם שתיהן.
לא זה המקרה שלנו. ה- LFD לא באמת זורק הכל קדימה. הוא שומר על במה תלת מימדית, וממש גם לא הייתי מגדיר אותו כבהיר. אם כבר יש בו סוג של חמימות (טבעית) מובנית, והסגנון המוזיקלי שלו רחוק מלהיות אנליטי אם כי מוחצן (אני מתקשה למצוא מילה אחרת לתאור הזה).
ואם נשלב את כל זה בפוקוס המוזיקלי המאוד דרמטי על כל כלי וכלי ונתחיל להבין שיש לנו פה עסק עם חיה מיוחדת.

[אם אתם שואלים את עצמכם (בצדק) מה זה פוקוס מוזיקלי אני אנסה להסביר. בניגוד לפוקוס הסוני אליו בדר"כ אנחנו מתייחסים שאומר שהצליל אחוד ולא מפוזר, פוקוס מוזיקלי היא תכונה שגורמת לך לשים לב לכלי ולא רק לאיך שהוא נשמע אלא גם מה בדיוק הוא מנגן]

ואם נחזור לרגע לפרמטרים הרגילים שלנו, אוכל לספר של- LFD יש באס מאסיבי למדי, לא יבש ו"תפוס" אבל גם לא רך במיוחד (עם הרמקול שלי הוא די רך, כפי שהייתי מצפה מהשילוב), הסקסופון של וובסטר מתרנדר גדול ועשיר, יש בשר אבל יש גם "אויר" וכלי הקשת חלקים ועשירים במידה (בעיקר הצ'לו) אך לא מאבדים את אופיים בתחום הגבוה (בעיקר הכינורות).

סה"כ השיחזור של האלבום נהדר ומתגמל. ישנו דגש על המוזיקה וזה פרמטר חשוב מאוד מבחינתי. ישנם מוצרים שהיו יכולים להוציא מהבלדות האלו קצת יותר רגש, ישנם מוצרים שהיו יכולים לנצח בפרמטר זה או אחר, אך סך החבילה פה מרשימה, ובעיקר כשזה לא סוג המוזיקה היחיד שה- LFD "יודע לנגן".

Randy Crawford/Joe Sample – Feeling Good
באלבום הזה ישנו שילוב של חלקים מאוד יפים עם שיעמום טוטאלי. יכול להיות קטע שירה בלוזי מגניב, ומייד אחריו צ'יזיות שגורמת לי לחשוב שאני שומע אלבום משנות ה- 80. הבעיה היא שזה קורה אפילו באותו טרק.

האופי המוחצן של ה- LFD גורם להפרדה תפיסתית מוחלטת בין הכלים, וקצת מסובב את ידך להאזין לכל אחד מהם. פסנתר, קונטרבס, גיטרות וכלי הקשה.
זה כן קצת בא קצת על חשבון טקסטורות ריאליות, כאילו אובר משקל לפעמים וקצת מחסור באויר.
קולה של קרופורד לעומת זאת מעט טרבלי לעיתים, אבל עדיין על הצד הנכון והריאלי.

הפרזנטציה מאוד תלת מימדית, לא הייתי מגדיר אותה קידמית למרות הדחיפה קדימה של חלק מהכלים לפרקים.
ברמה המוזיקלית אין לי שום טענה, הסטאפ "מנגן". אהבתי את העובדה שאני יכול להנות מהאלבום בטווח ווליום רחב מאוד. החל מווליום חלש ועד די חזק עם שמירה על מאפיינים טונאליים ועדיין תחושה נינוחה למדי. זה מסביר למה לא הפריע לי כל כך שלמכשיר אין שלט רחוק.

Jeff Buckley - Grace
נשנה כיוון לאלבום הבכורה, ובעצם היחיד שבאקלי הצעיר זכה להוציא בחייו, כאן בהוצאת ה- “Legacy” המורחבת הכוללת גם רימסטר.
אני מניח שכולם מכירים את העיבוד של באקלי להללויה של לאונרד כהן הממוקם בערך במחצית האלבום, אך דווקא הימנון הסולו וגיטרה הזה אינו מייצג כל כך את שאר האלבום על תופיו הכבדים ושדה הסאונד המקיף (טוב נו, יש עוד אחד כזה).

אומנם לא מדובר כאן ברוק מכסח במיוחד, אך הוא גם לא מאוד רך. ה- LFD מצליח להראות כאן צד אחר שלו. הוא מצליח להראות שהוא יודע גם להיות מאוד אנרגטי כשהחומר המוזיקלי מכתיב זאת.
יהיה זה בטרקים בעלי התופים הכבדים וגיטרות הבאס כמו הראשונים, או Eternal Life על החשמליות בסגנון הרוק הכבד יותר.

בסוג אלבום שכזה, חשוב שהסטאפ לא ישמע "עייף". זה מוציא ממוזיקה כזאת את כל הטעם.
בוודאי שה- LFD אינו נופל למלכודת הזאת. ההיפך. הוא מחזיק בבטן מספיק אויר ואנרגיה כדי לנגן את החומרים אלו ללא עצלות, עם הפרדה טובה, ללא דיסטורשן (מאולץ) ועם שפע של פרטים וניואנסים.

הבאס של התופים וגיטרות הבאס מהווה בסיס יציב ומאסיבי למוזיקה, לחשמליות יש סאונד עגול כשצריך ושורט כשצריך, וקולו של באקלי גדול ומלא ניואנסים ולא נגרר לרזון וקומפרסיה.
אומנם כאן האופי ה"מפריד" של ה- LFD לא הולך רחוק כפי ששמענו באלבומים אחרים, אך כאן הוא עושה עבודה חשובה לא פחות שכן בלעדיו היינו מסתכנים בקקופוניה תכופה.
אך להפרדה מתלווה גם פרזנטציה גדולה. גדולה ברמת הבמה וגדולה ברמת גודל הצליל.

Sol Gabetta – IL Progetto Vivaldi
משום שנשאר לנו אלבום אחרון לסשן, הייתי צריך לבחור כעת בין סימפוניה גדולה שתציג כמה עוזר לנו אופיו של ה- LFD בחומר כזה, לבין אנסמבל קטן יותר בהקלטה טובה עם דגש יותר על טונאליות וטבעיות הכלי. בגלל שהאופציה הראשונה די ברורה, אבחר דווקא את השניה ולשם כך אטען לנגן את "פרוייקט ויואלדי" של הגברת סול והרכב Sonatori De La Gioiosa Marca.
אני אשאיר את סקירת האלבום למומחים, אך למי שלא מכיר וצריך לדעת משהו, מדובר בשיתוף פעולה של הצ'לנית Sol Gabetta עם ההרכב הבארוקי האיטלקי Sonatori המנגן על כלים תקופתיים.
אגב ,לצורך הפרוייקט גם הצ'לנית עברה לנגן על מיתרי מעיים וקשת בארוק. החומר המוזיקלי כולל חמישה קונצ'רטי לצ'לו ושני קונצ'רטי לכינור המעובדים לצ'לו (כולל החורף מארבע העונות).

כאן יש לנו חומר די נינוח ומלודי, כלים אקוסטיים (מן הסתם) והקלטה טובה כך שנוכל להתרכז יותר בטונאליות וריאליזם של הצליל.

בהקלטה כזאת אני יכול לשים לב ביתר קלות שה- LFD (לפחות על הסטאפ שלי) נותן דגש יותר לגוף הצליל, לעושר ההרמוני והטקסטורות בתחום המרכזי ומטה של הצליל ופחות לתחום הגבוה וה-"אויר" או האמביאנס.
אני בהחלט יכול לשייך את התכונה הזאת גם לשילוב עם הרמקולים שלי, אך עם ההגברה שלי אני מרגיש יותר נכונות של הכלים האקוסטיים, גם אם זה אומר לפעמים ויתור מסויים על גוף ותחושה יותר מרוחקת פיזית אך עם יותר תחושה של מקום הארוע.

ועם זאת, לא הייתי אומר שה- LFD אינו פרטנר מוצלח בשיחזור סוג כזה של ביצוע. רחוק מכך. ההתעמקות בגוף הכלים נתנה חוויה מרתקת, והשחזור המוזיקלי לא החסיר כלום מהיופי של הקומפוזיציות והביצוע.

LFD Zero LE MK4 Signature Special Edition


סיכום


עבורי ה- Signature Special Edition התגלה כמגבר "שונה" או מיוחד. התכונה הבולטת ביותר של שילובו בסטאפ שלי היתה יכולתו להחצין את המוזיקה בצורה מאוד חווייתית הגורמת למשתמש עירוב מלא ותשומת לב לכל מה שמתרחש בה.
אם נעבור לרגע לפרמטרי סאונד, אנחנו מדברים על פרזנטציה גדולה ותלת מימדית, על דינמיקה מצויינת, על תחום תחתון מלא ובכלל אופי טונאלי על הצד החם ועדיין פתוח (כמובן שתלוי ביחס למה משווים).
בפרמטרים חווייתיים אוכל לספר שהוא מוזיקלי, מערב, מפתיע ודרמטי. יתכן שאנחנו עושים שימוש תכוף מידי בהשוואה למוזיקה חיה, אך כאן היא בהחלט במקום.

בהקשר של סיגנונות מוזיקליים לטעמי המשולב הזה הוא בין הוורסטיליים בהם נתקלתי, הוא מסוגל לשחזר מצויין רוק, בלוז, פיוז'ן וגם ג'אז, קלאסי וווקאל. אולי את הקבוצה הראשונה במעט יותר כישרון.

הפיצ'רים אומנם מעט צנועים, אין כמעט חיבוריות, אין כניסות מאוזנות, אין יציאות pre out והכי חשוב אין שלט, אך בזכות יכולת לנגן בכישרון ועירוב על גבי טווח ווליום רחב זה לא פוגע בחווית השימוש כפי שהיה עלול לקרות.

אני חוזר לפסקה הראשונה של הסקירה, אני מקווה שעד פה הצלחתי להעביר חלק מהסיבות מדוע אני חושב שרבים יאהבו אותו ואף "ישתגעו" עליו. המלצת Must Audition למי שמחפש משולב ברמת המחיר הזאת.

LFD Zero LE MK4 Signature Special Edition


נתונים טכניים

לא נתקבלו נתונים טכניים

סטאפ בחינה והשוואה


מקור: MBL 1531, PC based Music Server,M2Tech hiFace Evo, Lenco L70, Denon 103R
הגברה: MBL 8011S, MBL 5011
כבילה - חשמל: Siltech Ruby Hill II, MBL, Elrod
כבילה - סיגנל: Siltech Compass Lake, Siltech Prince, Siltech Princess, Siltech i770, Furutech Formula2 USB
טיפול חשמל: Isotek Orion
סטנד: Finite Elemente Pagode Master Reference
רמקול: WLM La-Scala

מחיר: 21,000 ש"ח
יבואן: ORAC

LFD Zero LE MK4 Signature Special Edition




hifimusic
אודות
תנאי שימוש
צור קשר
אוהבים את
hifimusic?
סקירות אודיו
הכל
הגברה
רמקולים
מקורות
אחר
סקירות מוזיקה
הכל
קלאסי
ג'אז
פופ/רוק/אלטרנטיבי
עולם/ישראלי/אחר
קישורים
מותגים על פי שם
מותגים על פי יבואן
מומלצים
הפורום
הרשם
לוח בקרה
הודעות אחרונות