האמת שהתכוונתי לכתוב רק פוסט קצר בשרשור הרלוונטי, אך משום שזאת היתה הופעה כה מלהיבה, ארשה לעצמי לחפור קצת יותר גם אם זה אומר לבאס את מי שלא הצליח להגיע.

כששמעתי שמר מקברייד מגיע לארץ, ועוד מופיע באולם אינטימי כמו הזאפה היה לי ברור שאם אני מוצא שותף לפשע אני אהיה שם.
אפי הנקניק התחמק הפעם, חברי אוהבי הג'אז מחוץ לפורום גם, אך מזל שאביעד עוד שומר פינה חמה לג'אז ואף זכינו לחברתם של מיכאל(123) ואשתו (אנה).

אז בפרסומים אמרו שמקברייד יקדם את אלבומו אחרון Kind of brown, קצת מוזר בהתחשב שהאלבום יצא ב-2009 ושהוא יופיע בטריו עם נגנים אחרים, אבל לך תדע... לא תמיד אפשר להבין ראש של אמנים

אז התייצבנו בזאפה הרצליה די מוקדם, תפסנו לנו מקום קרוב לבמה והעברנו את הזמן בקצת אוכל, שתיה וסיגריות (בחוץ בחוץ).
אפילו פגשנו כמה קוראים פאסיביים של האתר שזיהו את אביעד הפרזנטור האגדי (הלו! תכתבו, לא להתבייש )



אז לבמה עלו השלישיה החייכנית, והתחילו בשלהם.
מסתבר שישראל הינה המדינה הראשונה שזכתה לקבל את הטריו בסבב הופעות טרי לגמרי. ההופעה בתל-אביב היתה הראשונה שלהם!

כריסטיאן מקברייד, אחד השמות החמים בתחום עם הרבה שיתופי פעולה מאחוריו (ואני מניח שגם לפניו) מופיע ללא ספק בלא מעט מהאלבומים שברשותכם אם תציצו לבדוק. מקברייד עצמו הוציא אלבום כמוביל בגיל די צעיר (22), Gettin' To It אתם בוודאי מכירים (אני דווקא נתקלתי באלבום די מאוחר האמת).

כאן חברו אליו שני צעירים מבטיחים, יוליסיס אוונס ג'וניור על התופים ו- כריסטיאן סנדס על הפסנתר.
את שני החברה האלו יצא לי להכיר רק כעת.





עכשיו תראו, אני יכול לקשקש לכם לפחות 2000 מילים על תפריט החומרים, על הסולואים, איך זה הפתיע פה ואיך ההוא ניגן שם. זה טוב ויפה, ולפעמים במקום, אך במקרה הזה אני לא חושב שזה יסביר מדוע כל כך נהנתי מההופעה.

כנראה שגורם ההפתעה שיחק כאן תפקיד מסויים. כאמור הפרסומים לא היו בדיוק מדוייקים ומשני הצעירים ממש לא ידעתי למה לצפות.
אך העניין העיקרי היה שילוב של התוכן ואופן הביצוע. אני מודה שתמיד התחברתי לקלאסיקות הג'אז יותר מהביצועים המודרניים. יש איזו תכונה של המבצעים המודרניים, במיוחד האירופאיים (אך לא רק), לקחת את הביצועים למקומות "אינטליגנטיים" אבל על הדרך הם הופכים אותם או ל- "דארקיים" או "מלאכותיים" ומאבדים את החן והקצב של פעם.

זאת ההופעה החיה הראשונה שאני נתקל בה שהלכה לכיוון אחר. היה פה שיחרור, היה פה קצב מטריף, כפי שמיכאל ציין היתה תקשורת בין הנגנים, אבל לא הטלפאתיה הזאת שכל אחד יודע בדיוק מה השני יעשה בלי לחשוב פעמיים, זה היה יותר בוסרי, שעשועי. אמיתי.

הרגיש לי כאילו כל ההופעה הזאת היא הומאז' למוזיקה שאני באמת אוהב, זה מתבטא בבחירת הסטנדרטים והקומפוזיציות (ג'יינט סטפס, ג'וסי לוסי, My favorite things, Tell me you'll wait for me ושות') וממשיך באופי הביצוע במחווה לתקופה באופן כללי, ולפרסונות ספציפיות כמו בראון, כשסנדס (כפי שציין Ami בשירשור) מדהים ביכולתו להחליף זהויות כזיקית (מהכבדים כמו טאטום, ומונק ועד צ'ארלס ופטרסון) אך בכזה חן וכשרון שאף פעם לא נשמע חקייני.


אני לא אתבייש לספר שכבר בנאמבר השלישי התחלתי להרגיש מחנק בגרון מרוב התרגשות, בסוף ההופעה כבר כאבו לי הרגליים מהטיפוף, הידיים ממחיאות הכפיים והלחיים מהחיוך.

אגב טיפוף הרגליים, ישבנו כשנים וחצי מטרים מאוונס שהביא בראש בקצב סוער כשצריך ומלודי כשמתאים, וסחב על גבו את הסווינג המדהים של ההופעה הזאת כולל וירטואוזיות של הקשות לא קונבנציונאליות, גם אם לא היו קריטיות לביצוע הן בטח תרמו למורל שלו ושל הקהל.



ולרמיזתו/שאלתו של זי חברנו לגבי הסאונד. אז גם בנושא הזה אין לי מילה אחת רעה להגיד, ההיפך.
כמובן שהיתה הגברה באולם (אחרת היינו שומעים בטח רק את התופים), אך היא בוצעה בעדינות ומינימאליות, ואני שדי ביקורתי בעניין הזה לא הטרדתי את עצמי לשניה בנושא. שאפו לזאפה או למי שאחראי על העניין.

זהו חברה, בדרך חזרה שלחתי לזי שלא הצליח להתייצב SMS בו כתוב "הופעה של הלייף!" או משהו בסגנון. זה מסכם מבחינתי את מה שהיה שם.

תודות לאביעד ואנה על התמונות.