לאחר כלמעלה מחודש בו אני שומע את האלבום הזה יום יום, ולמרות שכל כך הרבה כבר נכתב והורעף, החלטתי שראוי להקדיש לו כמה מילים כאן.
נדירים הרגעים בהם קם אמן/יוצר התורם לשינוי משמעותי של התחום בו הוא פועל, והופך עצמו לרפרנס. בג'אז ובמוזיקה הפופולארית אפשר לציין למשל את ג'ון קולטריין, מיילס דייויס, החיפושיות, בוב דילן, או פינק פלויד ביצירה המוקדמת שלהם, ככאלה.
אין מדובר בהכרח ביצירה של ז'אנר חדש, כמו גם ביכולת לסנתז ולהרכיב את הקיים בצורה אחרת.
אביב גדג' יצר בעיני משהו שלא נשמע עדיין במוזיקה הישראלית, או ברוק הישראלי.
גדג' הוא משורר, שהוא גם מוזיקאי ומלחין בחסד. הוא חודר כיום לתודעה היותר כללית , לאחר שנים של יצירה, רצופת עליות ומורדות בהספק שלה, כמוביל ההרכב "אלג'יר", אשר אחראי לשני אלבומים מצוינים. במשך השנים הללו הוא שכלל וליטש את עצמו שוב ושוב בעבודה ממוקדת. כמו ברוב המקרים, הבשורה מגיעה מהפריפריה.. אבל לא נתמקד כאן באספקט הזה.
כשהוא נשען על בסיס של מוזיקת רוק ורוק מתקדם, עם נגיעה קלה מזרחית פה ושם, ועל טקסטים נפלאים ומוזיקליות יוצאת דופן, ועם מטעני רגישות ואמוציה, יצר גדג' אלבום מגובש שהוא לא פחות מיצירת מופת שזורת המנונים. התכנים הם של אהבה, געגוע, אובדן, ייאוש, שבריריות הקיום, ביקורת על כוחניות, חוסר מודעות, תעשיית שמחות נבובה.. ועוד..
ההרכב כולו מצוין כמי שאחראי לעיבוד ולהפקה. ראוי לציון במיוחד רון בונקר בגיטרות, המוסיף גם פריטות פסנתר מרגשות בכמה שירים, למשל בזה המובא כאן.
הנה "נחש בעשב". אל תפספסו את המילים-
