בעקבות התגובה של Vivaldi Audio בשירשור ״הרומן שלי עם R2R....בהמשכים״

״ההבדל המרכזי שמצאתי אז בין ניגון של אותו אלבום בטייפ ובפטיפון (הנעה ישירה)
היה הדינמיקה. בפטיפון האלבום נשמע כאילו הנמיכו במכה אחת את גובה התקרה של המוזיקה.
דרך אגב, אותו הדבר קרה לי לאחרונה, כשאחרי הרבה שנים חזרתי שוב לפטיפון:
המעבר מהקשבה רציפה למערכת דיגיטלית טובה למערכת אנלוגית טובה
לווה בצניחה בולטת של גובה התקרה, כלומר, של הטווח הדינמי.
למרבה המזל, זה הסתכם רק בכך...״

אני מבקש לעורר את השאלה לדעתכם ההבדל המרכזי בין ניגון תקליטים לניגון דיסקים בכדי לא להכנס גם לדיון בהבדלים של מקור דיגיטלי.
כמו כן אין המטרה לדון מה נכון או טוב יותר כי אם ההבדלים לדעתכם בהתבסס על חוויה סובייקטיבית ולא מדעית או מוכחת.
אצלי ההבדל העיקרי הוא גוון הצליל שם אני מוצא חוסר נעימות להקשיב לצליל בדיסקים, כמו כן בתקליטים אני מוצא הבעה מובחנת יותר גם אם הווליום נמוך, וכן אנרגיה, נוכחות, תוך נינוחות ללא לחץ.
בקיצור שמחה פורצת מהמוזיקה ובקטעים העצובים/ מהורהרים - יופי.
אני לא יודע להגדיר את הטווח הדינמי בכל מדיה, רק מרגיש את הדינמיות שעוברת בתקליטים, בקטעים שקטים(מאהלר סימפוניה 1 פרק ראשון)לחזקים מאוד.
בדיסקים הקטעים החזקים נשמעים אמנם חזק אבל השקטים לא רחוקים בעוצמתם מזו השכיחה.
במוזיקה קאמרית הכלים מנגנים לסרוגין בעוצמות משתנות כשבדיסקים זה בקושי מורגש אם בכלל.
במוזיקת רוק למשל ישנם גם תקליטים שלא הוקלטו / הודפסו טוב או העותק גרוע, שם זה נשמע מפוזר ולא מפוקס אבל בדיסקים לי זה בלתי ניתן להקשבה.
מתחילת שנות השמונים הרבה חברות תקליטים עברו להקלטות דיגיטליות, למשל הקונצרטו לכינור של בטהובן עם פרלמן וגוליני ב - EMI, ביצוע מופתי אלא מאי - הצליל אבוי הצליל.
קולטריין התקליט הראשון שלו כמוביל 7105 יצא מחודש בפרסטיג ב - 1982 - צליל נורא - לדעתי ולא יכול להקשיב לו.
דעתכם?

דעתי,
דיגיטאלי נשמע מדהים! אם יודעים להוציא אותו כמו שצריך , אך יכול להשמע פחות טוב מאנלוג בהרבה מקרים שבו התקליטים עצמם ברמה גבוהה מאד
אנלוג תקליטים - נשמע מדהים ++ אם יודעים להוציא מתקליטים טובים את מה שהודפס עליהם אך יכול להשמע הרבה יותר גרוע מדיגיטאל ברמה גבוהה אם התקליטים לא מספקים את הסחורה.
וכך הגלגל מסתובב לו.
בעצם בא להגיד, שכל ההשוואות הללו הם כל כך 20-30 שנה אחורה, דיגיטאל היום מפיק סאונד ואיכות שקשה מאד להתחרות בה, בסט אנלוגי לעילא וכן הלאה,
אך זה בעיקר בגלל הפורמטים הפיזיים שנותנים לשינויים רבים מידי.

פעם עמי היקר סיכם את זה מאד יפה..
דיסקים יכולים להשמע בין 3-8, תקליטים יכולים להשמע בין 1-10.
אמנם יש overlap, אבל שתקליט טוב, הוא עובר את הדיגיטאל, אך הממצועים נוטים לכיוון הדיגיטאל היום, ואין מה לעשות, זו עובדה.
ד״א אישית זו גם אחת המסקנות שבגינן השקעתי גם בציוד דיגיטאלי סכומי עתק, בשביל האחוזים הנוספים שאפשר למצות מהמדיה הזו...
אישית 2 - אני נוטה תמיד בדיגיטאל ללכת אחורה שיש לי אופציה ולאו דווקא קדימה, ז״א ברזולוציה. אני ואחרים רבים בעולם שהשקיעו ממון רב מוצאים שדווקא דאקים עם טופולגית nos ובחירת מאסטרים שקרובים ל rb נשמעים הכי נכון בסוף.
אם לסכם את זה, טייפ- לויניל - לדיגיטאל = ככל שההתערבות רבה יותר ומסורבלת יותר המוסיקה מתרחקת מהמאזין.
אדבר על זה במאמרים שלי על r2r, אך החוזק הגדול של האזנה בטייפ היא לאו דוקא רזולוציה מטורפת או דינמיות אין סופית, היא דווקא (בדיוק כמו שציינת על תקליטים)
הנינוחות וה effortless שהמוסיקה מונגשת. זה מרגיש נכון, מאוזן ובוסרי יותר כמו הופעה חיה.

אנלוגיה חלפה בדמיוני לאחר שהמחט ירדה אל התקליט, נשמעו צלילים, חיוך והתרחבות עלו בתחושתי הפנימית,
והאנלוגיה היא הטעם הטוב של הירקות והפירות אשר איננו כבר.
מי שמבוגר מספיק לזכור את הקרנציות וטעם המלפפון שחיכינו לבואו בקיץ, ועכשיו זמין כל השנה עם טעם במעומעם,
האיטלקים קוטפים עגבניות רק בקיץ ובחורף אוכלים משומרות, בחורף יש מעט עגבניות בשווקים וטעמן אינו מרהיב.
דיגיטל, מלפפונים ועגבניות - זמין כל השנה - אבל מה עם הטעם?