קבלו סיפור: אתמול בערב אני והגברת הולכים בשמחה להופעה (עמיר בניון לצורך העניין). כהרגלנו, אנו מקפידים להגיע בזמן, לאסוף בנחת את הכרטיסים, ולהתיישב בכיף.
כחמש דקות לפני תחילת ההופעה מתחילה דאגה קטנה: חצי משורת המושבים שלנו ריקה, זאת בעוד שאר האולם די מלא. עמיר ולהקתו עולים על הבמה ומתחילים בהופעה. תוך כדי השיר הראשון, מגיעה חבורה של מאחרים, ומתיישבת בשורה שלנו.
הקלה? לא בטוח. פתאום אחרי סיום השיר השלישי שומעים באולם דין ודברים קולני. עוד חבורת מאחרים מנהל וויכוח קולני עם הסדרנים, שכנראה מנסים להושיב אותם אחד אחד, בצורה מסודרת, למורת רוחם של המאחרים.
מתחיל השיר הרביעי, והזמזום המעיק נבלע. כעת מגיעה עוד חבורה של מאחרים (סה"כ אולי שלושים איש אחרו
) והם כבר לא סופרים את הסדרנים. הם פשוט פורצים פנימה, ניגשים היישר לשורה שלנו. עומדים, שולפים כרטיסים, מאירים עליהם עם התאורה של הסלולרי, ופשוט צורחים. וצורחים וצורחים. כנראה החבורה המקומית התיישבה במקומם, בהוראת סדרנים כנראה, והם דרשו מהם לקום ולתת להם לשבת. המתיישבים לא רצו לצאת פראיירים, וכך התפתחה מריבה קולנית במיוחד, שכמעט הגיעה לתגרת ידיים.
בשלב הזה אפילו עמיר בניון, מפסיק לשיר, כי הוא מבין שכל הקהל עסוק בלהסות (שששש.....) את מי שבאו לריב במקום להינות. עמיר מתחיל לנסות להשכין שלום ואומר במיקרופון "חברים, חברים, פורים, שלום שלום ...". עזר? בחלומות. אנו כבר
בשיר השישי, ועדיין לא מצליחים להינות מההופעה ברוגע. בסוף הם קמו, ואחרי עוד כמה צעקות השורה הארורה שלי הגיעה ל"יציבות".
ואני אומר, למה לבוא לריב במקום להינות? מאיפה כל העצבים האלו באים? קנית כרטיסים? טוב מאוד, אנא הגע בזמן. כבד את שאר רוכשי הכרטיסים. ואם אתה כבר מאחר משמעותית, אז היה בן אדם, ואפשר למי שהגיע בזמן להינות. הסדרנים יידאגו לך למקום ישיבה, גם אם זה ייקח עוד כמה דקות.
. הסאונד היה טוב. לשם שינוי הווליום היה שפוי.