זו לא המדינה שבה גדלתי. דילמת המהגר

לא מבין למה חצי מדינה עובדת בשחור ונוסעת בג'יפ. לא מבין למה עובד נמל מרוויח יותר מחוקר באקדמיה. ולמה אני צריך לממן אנשים בלבוש ובהשכלה מהמאה ה-14? עברתי את רוב חסמי המעבר ל"ירידה" מהארץ ולא ממהר לחזור מבוסטון

רועי סורק

03/04/2012

נולדתי בירושלים למשפחה חילונית, הלכתי לקרבי ואחר כך סיימתי תואר בהנדסה בטכניון. לפני שנתיים נסעתי עם ד"ר אשתי לבוסטון במסגרת בריחת המוחות ועכשיו אנחנו חיים על סיר הבשר (המבורגרים בעיקר) בחברת פוסט-דוקטורנטים ישראלים אחרים, קוראים עיתונים מישראל ומדברים עם הארץ מספר פעמים בשבוע.



כלכלית, לפי המשכורת אנחנו מעמד בינוני עליון. מרוויח טוב ומקווה להרוויח מצוין בהמשך, בן 34 ללא חסכונות משמעותיים או תקווה לדירה בעתיד הקרוב. אין טעם להשוות בכלל את רמת החיים שלנו כאן בבוסטון, במיוחד לילדים, לזאת שהייתה בארץ, ואני מסרב לחשב את ההפרש הפוטנציאלי בעוד עשר שנים כי גם ככה מתחיל להיות קשה לדמיין את החזרה. והאמת, מעולם לא חשבתי שתהיה בכלל דילמה.


משהו בסולידריות נסדק. החיים בבוסטון

אנחנו הרי באמריקה בשביל הטיול וההשכלה, מספיק רק לקרוא את מוספי החג עם קטעי אפרים קישון בכל יום עצמאות וברור למה אינני רואה את עצמי חי בשום מקום מלבד במדינה הכי לא מתפקדת בעולם המערבי. אבל, משהו בסולידריות הבסיסית מתחיל להיסדק. כבר לא ברור לי שהמדינה שאליה אחזיר את הבן שלי היא המדינה שבה גדלתי ושהיא מקדשת את הערכים שאני עדיין מוכן להקריב את חיי למענם. פלאשבק לדליה רבין אורזת מזוודות? תנשמו עמוק, תירגעו.


האמת היא שאתם ממש רוצים שנחזור. אם יש משהו שברור לכולם, זה שמשפחתי מייצגת את "הגביע הקדוש", כל מה שישראל צריכה, בכל דמוגרפיה עתידית. הבעיה היא שבשלב זה עברתי כבר את רוב חסמי המעבר המשמעותיים ל"ירידה" מהארץ ועכשיו יש לי דרישות. דוגרי, לא מוכן לצאת פראייר.


לא מוכן לממן את כולם

אני לא מוכן לשלוח את הילדים שלי לצבא "כשר". אני זוכר את עצמי מצחצח נעליים לבחור הדתי שישן איתי באוהל, בזמן שהוא שם תפילין, כי הוא היה חבר שלי והוא ביקש בנימוס. אני לא מוכן שבני יסכן את חייו בצבא שנראה כמו בני עקיבא והחינוך המשמעותי שקיבל מגיע מהרבנות הצבאית. אני לא מוכן שהבת שלי תגויס בחוק להיות חייל סוג ב'. אני לא רואה שום סיבה שהיא לא תהיה טייסת, לוחמת או זמרת בלהקה צבאית ואם למישהו יש בעיה שהוא לא מסוגל לראות מרפק בלי להשתגע, שישתה סודה או שיילך לכלא. ואם כבר להשתגע, הנה עוד משהו: כל אותם חרד"לים מההתנחלויות שלא בטוחים מי נותן את ההוראה או שעדיין מבלים חלק משמעותי מהשירות הסדיר שלהם בישיבה בזמן שהחילונים הולכים לשמירות בשטחים. למישהו כאן לא ברור שמשפחתי לא תהיה בשר תותחים בצבא השם?



אני רוצה לעבוד קשה ולחיות טוב. אני לא מוכן לממן את כולם. לא מבין למה חצי מדינה עובדת בשחור ונוסעת בג'יפ, לא מבין למה טייקונים לוקחים סיכונים עם הכסף שלי ואז מבקשים ממני ללכת להסתפר, לא מבין למה עובד נמל מרוויח יותר מחוקר באוניברסיטה. אם קבוצה של אנשים רוצים להסתובב בלבוש פולני והשכלה מהמאה ה-14, אין לי שום בעיה עם זה, אבל למה אני מקבל את החשבון? תבקרו בניו-יורק, תלמדו משהו. ישבה ועדה והמליצה המלצות אחרי שחצי מיליון איש יצאו לרחוב. מה בדיוק קרה עם זה?


אני בעיקר רוצה לדעת שלמישהו יש תוכנית, ושהם חושבים על טובתי כשהם מכינים אותה. זה אולי אגואיסטי אבל למעט המשפחה והחברים, הסיבה העיקרית לחזור הביתה היא כי זה המקום היחיד שמקיים מערכת מורכבת של התנהגויות, תפישות וערכים חילוניים ושוויוניים, ללא הבדל דת גזע ומין, שעליהם חונכתי. אם נשווה את הילדות שלי בשנות השמונים בירושלים למה שקורה שם עכשיו ונשליך על מדינת ישראל בעוד שלושים שנה, אני לא ארצה לחיות במקום הזה. אגב, כמעט אף אחד מחבריי לא נשאר בעיר שבה גדלנו, ועכשיו גם אם מישהו ירצה לחזור - כבר אין בשביל מה.


ונסיים באנטישמיות. אין לי אשליות, קר שם בחוץ. אבל החזון של העיתונאי החילוני הרצל היה של מדינה מתקדמת ולא של חיים בממ"ד כי מי יודע מי מסתובב בחוץ ומה הוא עלול לעשות. האם מקבלי ההחלטות באמת רוצים שאזרחים יישארו בארץ מפחד? כי אין ברירה אחרת? כמה שנים המודל הזה יחזיק מעמד? נאמר את זה בצורה ברורה מאוד למי שעוד לא הבין: בפעם הבאה שמעמד הביניים החילוני הישראלי ייצא להפגין, זה לא יהיה בכיכר רבין. זה יהיה בניו-יורק, סן פרנסיסקו, לונדון וברלין.



רועי סורק, נשוי +1, חי ועובד בבוסטון כבר שנתיים

אני שם כאן את הקישור המקורי אותו אתה מצטט, אם כבר, כדי שמי שמתעניין יוכל להציץ גם בטוקבקים, יש שם כמה תגובות מעניינות.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4200801,00.html

תודה, חיפשתי את הקישור המקורי. האפליקציה שלהם לא שולחת לינק לקישור המקורי, מוזר.

ממה שיצא לי לראות עד היום והייתי כמה חודשים במיאמי ביץ, פלורידה, ניו יורק, קנדה,
,טנסי ועוד כמה מקומות. הבעיה היחידה כפי שאני רואה אותה היא הגעגועים למשפחה, מעבר לזה, בארה"ב המצב הוא כזה: אם יש לך כסף השמיים הם הגבול, אבל אם לא, אתה מוצא את עצמך ברחוב מהר מאוד.
וכמובן איך לא, לילדים קטנים מבחינה בטיחותית ועתידית, עדיף בארץ מאשר שם.

יש לנו חברים מארה"ב שבוא לכאן לשבתון לשנה לפני מספר שנים עם ילדה בת 14 וילד בן 8 ושהו אאל"ט ברעננה. הם קיצרו את השהות שלהם בארץ מכיוון שהם הזדעזעו ממערכת החינוך כאן. נחשפו כאן לחינוך ירוד, שטחי, חוסר אמצעים במערכת וחוסר אכפתיות מצד הצוות (תארו לעצמכם שלא קל לילד בן 8 שלא דובר עברית). על תרבות הנוער אין מה לדבר - תרבות המותגים חוגגת כאן אף יותר מהרבה מקומות בארה"ב. החינוך בישראל זה לא מה שהיה, והוא מתדרדר מיום ליום. החשבון הוא פשוט - ככל שנותנים יותר כסף לקבוצות פרזיטיות שלוקחות ולא תורמות, וככל שאין פתרון באופק לבעייה הבטחונית ותקציבי הצבא לא קטנים - ישראל הופכת למקום פחות ופחות סימפטי לאנשים שעובדים ולילדיהם. רק קצת נתונים:
כאחוז מתקציב המדינה 2010: משרד הבטחון + בטחון פנים - 23.5%, חינוך כולל השכלה גבוהה 19.1%, בריאות 10%, ביטוח לאומי 12.7%, "פיתוח" 7.9%, והשוס - "אחרים" 26.8%.
(נתונים מכאן http://www.inss.org.il/upload/(FILE)1266831113.pdf )
אז תחשבו קצת על סדרי העדיפויות כאן.....

לקח כמה עשורים לפתח את הבעיות הללו,
ייקח כמה עשורים לתקן אותן :

הבעיה שמי שצריך לתקן,
הוא גם מי שנהנה מהמצב הנכחי,
ככה ש

זה הדבר היחיד שמדאיג אותי

התובנות שלי מהאירועים האחרונים כאן הם שאנחנו אשמים לא פחות מהמנהיגים שלנו

1. קל לעבוד עלינו ולמרוח אותנו. או שאנחו לא מגובשים בדיעה לחלוטין, או שאנחנו לא מבינים איך סדר העדיפויות שלנו גורם לדבר

אחד לבוא על חשבון השני. אנחו חושבים שאפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלימה (לא כולנו, אבל מאיך שהמפה הפוליטית

משתנה, זה יותר מדי אנשים, ע"ע מפלגת הגמלאים, שינוי וכדו')

2. במקום שנשגיח על הנבחרים שלנו בשבע עיניים ונעיף אותם אם סרחו, רובנו (כולל אותי..) מעולם לא התפקדו למפלגה.

רובנו אפילו רואים בזה דבר מגונה. כך יוצא שרק חמולות וקומבינות באמת יושבים לנבחרים על הווריד, בוחרים את הפוליטיקאים

ה'נכונים', ו'מישרים' אותם כשצריך. לנו - כמעט ואין מילה בנושא

הרמן,

מי זה "אנחנו" ו - "לנו " ?

שנינו, אני ואתה...

אין דרך לנתח מה שקורה כאן מתוך הסתכלות על בודדים. ההסתכלות היא על קבוצות גדולות.

כל ריבוי מדבר כאן על תופעות רחבות שמשפיעות על כולנו.

7 מנדטים שמקבלת מפלגה שנעלמת אחרי קדנציה, זו דוגמא שאמורה לעזור להבין מי זה אנחנו.

זה לא אומר שאני או אתה הצבענו עבורם