Ami כתב:
זה נכון כמעט לכל בסיסט חוץ ממינגוס וויליאם פרקר, לא ? רג׳י, רון קרטר, ססיל מקבי, כולם לא משהו כלידרים. אפילו ריצ׳ארד דייוויס הגדול, אולי הבסיסט הכי יצירתי שהיה, לא הצליח להוציא אלבום ממש טוב כמוביל. בצד השני, בעצם גם צ׳ארלי היידן ודייב הולנד ברשימה של אלו שכן.
מעניין למה זה....??
יש לי בראש 3 כיוונים לכרוניקה הזאת :
1. המסגרת של תפקיד הבס .
2. בתקופות ההם להוציא אלבום דרש לא מעט כסף ולייבלים העדיפו לא לקחת סיכונים עם בסיסטים כי זה פחות מוכר(חוץ ממינגוס)
3. שילוב של תקופה , ששותפים להרכב וכמובן האישיות של הלידר...
דוגמה :
קרטר - היה צריך להשתלב עם מתופף סופר וארסטילי כמו אנטוני ווליימס ופסנתרן כמו הרבי שמפציץ עם הרמוניה וריתמיקה וכמובן לידר שמעניין לו תתחת מה הבסיסט מרגיש , נראה לי שלהכנס למשבצת הזאת יש מחירים...
סיסל - היה בעיה זהה (איך שהוא דייב הולנד הרוויח מזה גם אצל לויד וגם אצל מיילס)
היידן - היו לו חיים יותר קלים , אין פסנתר ואורנט יותר זורם וחופשי:)
ריצ׳רד דייויס - בהחלט משהו יוצא דופן אבל מצד שני להיות בסיסט בו זמנית אצל דולפי , בוקר ארווין ,אנדו היל ,ג׳קי ביירדס וסאם ריברס פשוט לא ברור איך אפשר לעשות את זה...
ויש מצב טוב שאני גם טועה , עמי שפוך קצת אור על ספקולציות שלי בסוף אתה הד׳׳ר ..