אני באמת לא יודע איך להתחיל. לא יודע איך או היכן. בא לי לסקור את אלבום הבכורה של האמן שאני הכי אוהב DJ Shadow , ושלדעתי הוא אחד מגאוני המוזיקה הבכירים בימינו, ולהתחיל מאלבום הבכורה שלו: Entroducing אותו שמעתי את כל כך הרבה פעמים, בכל כך הרבה הזדמנויות, וחרשתי כל כל כך הרבה חומר של Shadow שאני ממש מופתע מזה שאני לא מצליח לייצר פיסקת פתיחה.
מה אפשר לומר על אלבום שיש בו כל כך הרבה צלילים, כלי נגינה, וכל כך הרבה שכבות, אבל כולו הופק עם כלי נגינה אחד בלבד? וכלי הנגינה הזה הוא בכלל לא כלי נגינה אלא מכונת סאמפלינג בשם Akai MPC60, ומערכת מחשב לעריכת מוזיקה (Pro tools)? מה אפשר לומר על אלבום שאף קטע בו לא נשמע כמו שום דבר שהכרתי, אבל אין בו אפילו צליל אחד לא מסומפל? הוא אפילו נכנס לספר השיאים של גיניס בשל ההישג המוזר הזה. אז איך נתחיל? לא יודע, תכף נחשוב על משהו, נתחיל להתגלגל, נראה מה ייצא בסוף. בינתיים ... קצת רקע על הנביא.
כפי שניתן לנחש, בדומה ליואב אליאסי , גם הוא לא נולד בשם Shadow. הוא דווקא נולד בקליפורניה ושמו המלא הוא ג'וש דיוויס. ייתכן ובמשפחה מכנים אותו יהושוע,וזאת כיוון שמדובר במשפחה יהודית למהדרין. הוא התחיל לפעול כ DJ בסצינת המועדונים של קליפורניה, וניגן בעיקר היפ הופ, ג'ז ופאנק. בתקופה ההיא הוא החל להתלהב מסקרצ'ינג וסימפול. הוא גם פיתח סלידה משירה ממש, כיוון שמילים זה דבר מגביל לדעתו. הסאונד שהלך והתפתח היה פסיכדלי, לא מוגדר, קצת חולמני ורב שכבתי. מבקרי מוזיקה פלצנים החליטו שהסגנון החדש הזה נקרא Trip Hop אבל מעולם לא הצלחתי לרדת לעומקם של הניואנסים המבדילים בין סגנון למשנהו.
Building Steam With a Grain of Salt
בשנת 1996, יצא אלבום הבכורה: Entroducing. האלבום הזה היכה בהלם את כל מי ששמע אותו. אף אחד לא שמע משהו כזה לפני כן. אף אחד. מגזין המוזיקה רולינג סטון, שאני בדרך כלל לא מסכים עם הטעם של עורכיו, קלע בול. נכתב שם שכשהאלבום יצא הוא נשמע מתקדם בכעשר שנים, ועשר שנים אחרי זה הוא עדיין נשמע כך. צריכים להבין משהו: יש להתעלם מהקידומת “DJ” ומהמילה המאיימת "סימפול" (אני שומע את אפי מתפתל בחוסר נוחות בכיסא עד לכאן). מדובר בחומר מאה אחוז מקורי, מולחן לעילא, עם הסאונד הכי רב שכבתי שאפשר לדמיין. הנביא לא לוקח ריפ גיטרות משיר אחד, ופזמון משיר אחר, מדביק ראפ או משהו, וסוגר עניין. מה שקורה זה שיש בכל קטע עשרות ואפילו מאות סמפלים שונים חלקם בני פחות משניה. ומה מסומפל? אלבומי ג'ז מהפיפתיז, תוכניות טלביזיה, נאומים שונים, פירסומות, סרטי קולנוע, Fאנק נדיר שכולם שכחו ממנו, היפ הופ מחתרתי, רוק, מטאל ומה לא בעצם. הדרך בה הוא עובד זה לנבור באין סוף תקליטים משנות החמישים עד התשעים, בעיקר Fאנק, סול, רוק וג'ז. עם דגש על חומר נשכח, פחות מוכר. ולסמפל כל מה שנשמע מעניין. מדובר באלפי תקליטים לכל אלבום. והתוצאה? פשוט מדהימה. זה לא נשמע כמו רוק, או היפ הופ, או פאנק או מה שלא סומפל. זה נשמע כמו יצירה חדשה, פסיכדלית, טריפית, שלא נשמעה קודם מאף אמן.
Midnight in a perfect world
ומסתבר שאני לא היחיד שחשב כך. האלבום התקבל בהתלהבות רבה מאוד, ע"י כל השמנה והסלתה של מבקרי המוסיקה העילית. חלק מהם ממש נפיחות על: Rolling Stone Magazine, Q Magazine , Melody Maker , Jazz time וכו.. כולם התחרו בחלוקת סופרלטיבים. ההוא מכנים את האלבום ל 50 הכי טובים בכל סיגנון,האחד לרשימת הזיפידידודה והאחר לרשימת הוופטידו. אבל זה פחות משמעותי. מה שיותר משמעותי היא השפעת האלבום על אמנים אחרים. לעיתים השפעה מכרעת, ולעיתים על האמנים הכי חשובים. למשל, RadioHead. בתקופה ש RadioHead אספו חומרים לאלבום החדש שלהם OK Computer הם חרשו טוב טוב את Entroducing. באופן רישמי הלהקה "מודה" שרק החלקים האלקטרוניים בשירים, הושפעו מ Shadow, אבל בואו נאמר כך: די מביך לשמוע את את OK Computer אחרי שמאזינים ל Entroducing ו....לא זה המקום להרחיב על דעתי אודות טום יורק ופועלו. ההשפעה ניכרת גם ב KID A , ויש שיאמרו שהלהקה הלכה לאיבוד בעקבות ההכירות בין השניים. בכל מקרה השניים (טום וshadow )נעשו חברים מאוד קרובים, וכש shadow הרים את הפקוייקט המעולה שלו UNKLE, אז הטלפון הראשון היה לטום, והתוצאה היפה הייתה השיר rabbit in your headlight.
בשנת 2000, כך רצה הגורל, התפרנסתי בלונדון. באחד מסופי השבוע, הגיע לבקרני חבר, והוא הודיע לי שאני מוצא לו משהו מעניין לעשות, ולא משהו שאפשר לעשות בארץ. בעודי חוקר את האפשרויות, פתאום הסתבר לי שהגאון הולך להופיע במועדון הפאבריק המפורסם. לא חשבתי פעמיים. cמועדון הזה יש 4 חללים נפרדים, שמחולקים לסגנונות, כך שאם אתם מעוניינים אז אפשר להתחיל ב HardCore (באותו ערב הופיע גם grove rider הפסיכופט) לנוח בחלל הצילאאוט, ואז כשהכימיקלים כבר עובדים טוב טוב בגולגולת, להאזין לסטים הפסיכדליים. אני ישר טסתי לחלל המרכזי לחזות בפלא, וללא כימיקלים בכלל, אני בפירוש זוכר את אחת הפעמים הבודדות בהן הרגשתי שאני חווה התגשמות של חלום (הפעם הנוספת כוללת בחורה בשם הילה, וסט תרגילי גמישות, אבל זה לסקירה אחרת).
את דבריי על האלבום אסיים בכך, שלדעתי, כל חובב מוזיקה, חייב לעצמו להאזין פעם אחת לפחות לאלבום המופלא הזה, מההתחלה עד הסוף, בלי הפרעות, ובמערכת שמע טובה.
גם שמייח הוא יודע לעשות ...
The Organ Doner - LIVE
אחרי האלבום הזה Shadow לא הפסיק לעבוד. הוא השתתף בעשרות פרויקטים, UNKLE הוא רק דוגמה, והוציא כמה אלבומים מרהיבים. בהם בסך הכל עוד שני אלבומי סולו: The Private Press המעולה משנת 2001, ו The Outsider משנת 2006. מאוד מומלצת גן העבודה שלו עם Cut chemist עמו הוציא שלושה אלבומים, אחד מהם, The Hard Sale , לפני כחצי שנה. המומלץ מבניהם הוא Brain Freeze, שהוא עוד מקרה נדיר בו הביקורת ואני רואים עין בעין.
You can't go home again מהאלבום The Private Press
וכדי לא לקפח חובבי היפ הופ מושבעים כמו אלוני, הנה מיקס שלו לקטע Six Days עם Mos Def שנעשה לסרט Tokyo Drift..
_________________ ללכת למקדונלדס בשביל סלט זה כמו ללכת לZונה בשביל חיבוק.
לא חלילה אני מבטל את היצירתיות של הבחור (היהודי) הזה אני רוקד כ 3 פעמים בשבוע במועדונים לצלילי מוסיקה כזו (לאחר שאני מטעין את עצמי כמובן בכמות נכבדת של אלכוהול וכדורים ...)
אבל ביננו דג ... (ולא שאני מחשיב חלילה את עצמי יצירתי) מה "מהמם" ביצירתיות של לקחת יצירות של אחרים ולהעביר אותם דרך מכונה? (זה משהו שאפילו אני יכול ... אז בטח זה לא מי יודע מה יצירתי ... )
אהה... ומה זה צדקת פה ...
דג רקק כתב:
...(אני שומע את אפי מתפתל בחוסר נוחות בכיסא עד לכאן)...
לא חלילה אני מבטל את היצירתיות של הבחור (היהודי) הזה אני רוקד כ 3 פעמים בשבוע במועדונים לצלילי מוסיקה כזו (לאחר שאני מטעין את עצמי כמובן בכמות נכבדת של אלכוהול וכדורים ...)
אבל ביננו דג ... (ולא שאני מחשיב חלילה את עצמי יצירתי) מה "מהמם" ביצירתיות של לקחת יצירות של אחרים ולהעביר אותם דרך מכונה? (זה משהו שאפילו אני יכול ... אז בטח זה לא מי יודע מה יצירתי ... )
לא יודע איך אתה רוקד ואיפה, אבל זו לא מוסיקת ריקודים... זו מוסיקה הרבה יותר מתאימה לזי#$ם. היא נורא איטית, בפחות BMP מרוק. מעולם לא שמעתי על מסיבת ריקודים עם Entroducing אבל שיהיה בכיף.
לגבי הסימפול ... השירים לא מבוססים על קטע אחד, או שניים או שלושים. הם מאה אחוז מקוריים, ומולחנים ומעובדים עצמאית. שיטת העבודה היא לקחת מאות קטעים מכל מני מקורות וליצור קולאג' מוסיקלי.
צריך לחשוב על היצירתיות שלו כמו על היצירה של אמנים כמו רוברט רושנברג, אמנים שלוקחים מאות פריטים שאחרים ייצרו, ומייצרים מהם מייצג חדש ומקורי.
משהו כזה.
גם את רושנברג לא כולם אוהבים, אבל זה בדיוק העניין, כשכותבים על Shadow, מצפים לתגובות שונות מכשכותבים על Dark Side OF The Moon או להבדיל Giant Steps. המיינסטירם הגיע למקומו מתוך סיבה, הוא פופולרי ופונה ליותר אנשים. בכל מקרה זו לא תחרות פופולריות, ולדעתי שווה לפתוח את השכל והלב פה ושם.
עוד מילה על מקוריות, אם אני שומע את המוסיקה ה"יצירתית" היום, על פי רוב אני נרדם משעמום עד מקיא מגועל. כמעט כל אלבום רוק או פופ שנופל לידי נשמע לי מוכר אחרי 10 שניות בערך. זה כל כך פחות יצירתי ממה ש Shadow עושה, שצריך להמציא מילה חדשה בשביל זה. מה כל כך יצירתי בלקחת מעבר אקורדים שלם מהביטלס ולקרא לזה שיר מקורי? כל ריפ, כל סולו, כל לחן, כל מהלך תופים, כל תפקיד בס ברוק של השנים האחרונות, הוא אולי "מרגש", או "מרתק" אבל אילו מילים שמשתמשים בהן כדי לא לומר "מנמנם", "שחוק", " לעוס". כמו שענה נואל גאלאגר מאואזיס כשנשאל על תהליך הכתיבה שלו: "אני שם תקליט של הביטלס, אחרי זה המי אחרי זה זפלין, ומקווה שאף אחד לא יתבע". { זו רוח הציטוט, אל תתפסו אותי במילה }
_________________ ללכת למקדונלדס בשביל סלט זה כמו ללכת לZונה בשביל חיבוק.
נערך לאחרונה על ידי דג רקק בתאריך 19/10/08 11:27, נערך פעם אחת בסך הכל.
אגב כזכור לי מי שהתחיל עם זה היה אחד כזה , שכחו אותו לגמריי, ג'אן מישל ג'אר.
לא ממש בריר לי מה הקשר בין ז'אן מישל ז'אר לשאדואו, אבל זה לא משנה. כבודם של אמנים כמו זאן מישל, מייק אולפילד, kraftwerk מונח. אישית, אותי זאן מישל מרדים, אבל זה כי אני פחות מתחבר למוסיקה אלקטרונית. שטויות, כפי שאמרת על טעם ועל ריח.
מה שבטוח זה שאת ז'אן מישל ז'אר לא רק שלא שכחו, אלא שהוא ממלא איצטדיונים בימינו בלי בעיה. אם אתה אוהב אותו, אז יש לי המלצה חמה אליך: יצא דיסק הופעה "oxygene - live in your living room" עשו לו מיקס 5 ערוצים, באיכות סאונד מעולה. רואים שם את ז'אן, על הבמה, עם עוד ארבעה חברה, על אחד עם מכשיר מוג, נותנים את כל האלבום Oxygene. ראיתי לא מזמן, וממש אהבתי.
.... יש אפשרות להשיג את זה בחנויות "Online..."
_________________ ללכת למקדונלדס בשביל סלט זה כמו ללכת לZונה בשביל חיבוק.
קודם כל לא, גם אם נצליח להגדיר מהו משקל סגולי של אמנות, ברמה על דיציפלינרית. שנית, זו לא השוואה, אלה המשלה. שאדאו עושה במוסיקה מה שרושנברג עושה בפיסול וציור. ועל פי כך שאדואו יצירתי כמו שרושנברג יצירתי. או סימפול מוסיקה הוא לא יצירתי כמו סימפול רכיבי פיסול. לדעתי, צריך להשתחרר מההגדרות, והתיוגים ולהתפתח בכיף. כך אתה מוצא את עצמך שומע עוד ועוד דבריים שלא היית מודע אליהם.
_________________ ללכת למקדונלדס בשביל סלט זה כמו ללכת לZונה בשביל חיבוק.