דווקא תחרויות כישרונות זה סוג סביר של ריאליטי.
אתה צריך איכשהו לדעת לשיר כדי להצליח.
יש איזה כיסוי לסלבריטאיות, וזה בשונה מתוכנית אשר את הצלחתן קשה לי יותר להבין.
בכוכב נולד בובלילים לא מצליחים כמו שמרינה מקסימיליאן בלומננים מצליחים.
לה יש באמת כישרון { ובואו נניח שעישון חמש חפיסות בשעה זה לא כישרון,
ושכיעור זה לא כישרון למרות שהבת של בובליל תתאים לתוכנית
"a circus freak is born" (שכנראה גם כן תופק מתישהו)}.
יש גם צדק פואטי בתוכניות כמו כוכב נולד, כי הן מתפקדות כמנוע צדק בחלוקת הצלחה מוסיקלית.
בימים עברו, כדי להגיע לרדיו הישראלי היית צריך להיות בנאי, או בעל כמה חברים
שהתגייסו לגלי צה"ל, או { הכי טוב } לבצע ניקוי שקדים אצל הרופאים שלום חנוך או שלמה ארצי.
בדיקות פוריות בוצעו גם אצל סנדרסון ושאר ממיינים ללהקות צבאיות

{ בשנים בהן הן הזיזו למישהו. }
בזמנים של טרום ריאליטי הכשרונות, לבחורה כמו נינט, או ממ"ב,
או סעדו לא היה סיכוי ירוק לפרוץ את המנגנון הסגור הרמטית.
זמרת מקריית גת? זמר מקריית עקרון? בפפלייליסט? קאובוי תימני באירוביזיון? בשנות
השבעים, השמונים והתשעים לא היה לזה שום סיכוי בעליל.
על אף כל האמור אציין במבוכה שאני מצר על כך כי אינני מגניב מספיק כדי
לתפוס מקום ביציע ולצקצק אליטיסטיזם עם שאר החברים במועדון מעריצי הזקנים מהחבובות
{ והסליחה עם נשיא המועדון, ריכטר, ומנהל תחום ארוחות ערב, אלוני

}.