מי שמכיר את הסונטות של באך לכינור וצ׳מבלו (BWV 1014-1019) יודע שמדובר ביצירות מייצגות שהן פנינים של ממש.
גלן גולד, פסנתרן מעולה שנחשב לאוטוריטה בכל מה שקשור לבאך, מבצע את היצירות הנפלאות הללו בצורה מדוייקת, שנונה,
עם המון רגש ומחשבה. יש תחושה שבוצע ניתוח מעמיק לכל צליל, מעין שלמות שכזו.
ומדוע הכותרת שבחרתי? גלן גולד הוא פסנתרן שיכול להיטמע בתזמורת שלמה מבחינה פיזית אך למעשה להתגבר עליה ולגרום למאזין לשים לב רק אליו. הוא עושה זאת בצורה בלתי רגילה ובד״כ יש תחושה שהסנוב הזה גונב את ההצגה.
אולם כאן זה לא המקרה. ג׳יימי לארדו מקבל במה מגולד, אמנם הפסנתר הוא הדומיננטי אך בהחלט נותן לכינור להתבטא.
בהקלטות אחרות, למשל זו של מנוחין וקנטנר, מתפתחת הרמוניה בין שני הכלים אבל בו זמנית גם תחושת עירבוב, דייסה אם תרצו.
אין תחושה שאחד טוב מהשני, שניהם מנגנים בצורה סבירה וכך גם הביצוע - סביר.
מכל מקום, יש הטעונים כי הביצוע הנ״ל (של גולד), כמו גם ביצועים אחרים בהם הצ׳מבלו מוחלף בפסנתר, אינו אותנטי, שכן באך כתב את היצירה לצ׳מבלו. אני לא מוצא עצמי מחוייב לאותנטיות. בימינו, עם מבחר הקלטות כה רב, אפשר להשיג הקלטה מכל הסקאלה, ושכל אחד יבחר מה שהוא מעדיף.
בכל אופן חשוב לדעת שטכנית יש פה שוני גדול.
דרך הפקת הצליל בפסנתר ובצ׳מבלו היא שונה. בצ׳מבלו אין אפשרות להשפיע על הצליל דרך לחיצה אחרת על הקלידים - המשמעות היא שלא ניתן לבצע קרשנדו ודקרשנדו (הגברה והנמכה של עוצמת הצליל), זאת כמובן בניגוד לפסנתר. קיימים מספר הבדלים נוספים אבל זהו ההבדל המרכזי שהופך את הצ׳מבלו לנחות מבחינת הבעה לעומת הפסנתר.
נחזור ל
ביצוע - הקלטה של סוני, טובה. ניתן להשיג גם בתקליט.

האזנה מהנה.