הי,

זה רק אני או שדיסקים שקליטים כבר מהפעם הראשונה, משום מה אחרי כמה שמיעות נמאסים (להלן Coldplay ושות. חוץ מ parachutes שעדיין טוב מאוד לדעתי). ומצד שני, יש דיסקים שפעם ראשונה ששמעת אותם אתה לא בדיוק מבין במה מדובר (Dave Matthews Band למשל או האחרון של Norah Jones ויש עוד המון) ואחרי מספר השמעות (שלפעמים כרוכות במעין שמיעה מאולצת ) זה פתאום נפתח בפניך, זה לפתע משנה פאזה ואתה ממש נהנה מהמוסיקה.

האמת שיש גם דיסקים שמהרגע הראשון ששמעת מדהימים אותך וזה נשאר ככה (אממ... למשל..
pink floyd - The Division Bell) אבל הבנתם את הרעיון..

יש הזדהות ?

הזדהות יש, אמנם קצת פחות על הז'אנרים שאתה מדבר עליהם כאן
(למרות שבהמון מקרים פעם שנתתי לשמוע דברים מיוחדים -
ע"ע DREAM THEATER בשנת 1993 {שאף אחד לא הכיר אותם} חברים היו מעקמים פה..
הייתי אומר להם.. חכה עוד קצת.. תקשיב מידי פעם .. רק לאחר כמה האזנות זה נפתח ונהיה WOW.)

היום אני מוצא את התופעה הזו בג'אז ובקלאסי..יש דברים שלא מתישבים מייד עם ה"קובייה" שישנה כבר במח
וצריכים זמן כדי להפתח, להקלט ולהיות מובנים, או להיות אהובים במיוחד.

המלחינים הגרמנים הקשים, לוקחים בדרך כלל זמן לא מועט כדי להתחבר אליהם. אך שהפקק נפתח, אי אפשר לעצור את זה.

השאלה העיקרית לדעתי האם מישהו שישמע בפעם הראשונה ולא יתחבר, ימשיך להקשיב עוד ועוד כדי להווכח אם הוא באמת מתחבר, או שהעיניין יפתח בהמשך..

אביעד,

זו באמת השאלה... אם תמשיך להקשיב למרות ההתחלה הקשה או לא.
האמת שאם כבר קלאסי אז לפני כמה זמן הקשבתי ל צ'יקובסקי (הרביעית לכינור, אני מאמין שאתה מכיר.. בביצוע של janine jansen) ולקח לי לפחות איזה ארבע השמעות להבין במה מדובר ולרוץ לקנות את הדיסק, ביצוע של פרלמן, פשוט מדהים

הי (שמך?)

לדעתי כמות הדרייב שלנו להמשיך להקשיב מסתמכת על כמה בסיסים.
1 חשק.
2 האם המלחין\סולן {בג'אז} מוכר לנו, או בא מגישה מוכרת ואהובה עלינו - אזי אחנו מנוסים בהכרות עם משהו דומה ומניחים שזה יהיה כך.
3 ממליצים\חברים שונים, שמוכרים ואנו סומכים ומכירים את טעמם.

יש לדעתי נקודה נוספת והיא יכולת להבחים באיכויות מסויימות, שיגרמו לנו להמשיך ולחקור עוד.
גם אם בהשמעה הראשונית זה לא תפס אותנו באופן מוחלט.

בטח שמזדהים, אבל כמו שכתבת, לפעמים זה קורה ולפעמים לא...

אגב, זאת אחת הסיבות שאני ממש משתדל להאזין פעם ראשונה לכל אלבום שאני רוכש בתנאים אופטימאליים. גם על הסטאפ שלי, גם בשעה שאני פנוי ריגשית וגם כמובן לא לעשות משהו אחר תוך כדי.
לפחות לתת יותר סיכוי.

פופ = פופלארי.
התכנית של טופז הייתה פופלארית. לא תשב לראות אותה היום בשידור חוזר.
'אלגרו' לא הייתה פופלארית. רבים ישבו לצפות בה בשידור חוזר.
פופ זה זבל.

לא חסר פופ שעמד במבחן הזמן. ראה שירשורי שנות השבעים/שמונים.

הנושא מאד ריתק אותי מאז ומתמיד.

התשובה לדעתי, היא שמוזיקה מגרה ומהנה את המוח במספר רבדים. ברבדים העליונים יותר, אנחנו נהנים ממלודיה, מקצב, ושאר דברים שנקלטים בהאזנה ראשונה. ברבדים עמוקים יותר, מדובר בגירוי של האינטלקט שגורם סוג נוסף, עמוק יותר של הנאה.

צריך להבין ששמיעת מוזיקה משנה את המוח שלנו. האופן שבו אנו קולטים וזוכרים מוזיקה הוא ייחודי לסוג הגירוי האומנותי הזה בכך שברגע שהמוזיקה "נקלטת" אצלנו, שמיעה חוזרת מסבה הנאה שנובעת מחווית משהו מוכר (בניגוד לכל סוג אחר של אומנות שמהר מאד " ימאס" עלינו כאשר נחווה אותו שוב ושוב). כאילו ברגע שהמוח שלנו מתייק קטע מוזיקלי מסויים, נוצר אזור חדש שגירוי מחודש שלו מסב לנו הנאה.

עם זאת, גם המנגנון הזה חשוף בסופו של דבר לתהליך של "הימאסות". אולם אם הגירוי מלכתחילה נוגע במקומות עמוקים יותר שדורשים יותר התרגלות (למשל דיסונאנסים למיניהם), אז התהליך הרבה יותר איטי.

שני הגרוש שלי...

אייל

גם מוצארט היה פופ בזמנו,
וגם ביטלס
וגם אלוויס

יש זבל ויש לא.

לפעמים מבחן השרידות עוזר להבדיל.