נו, עם עודף בחינות הסטריאו שנחתו עלי בזמן האחרון אני חש שהזנחתי קצת את תחום המוזיקה באתר. בוש ונכלם אני מציג בפניכם כפיצוי משהו קצת שונה.
אותה הדילמה שעמדה בפני כאשר רציתי לסדר את הדיסקים במדפים עומדת לפני כעת. ג'אז או מוזיקת עולם?
לבסוף (מסתבר) בחרתי גם כאן את ז'אנר מוזיקת עולם.
מודה ומתוודה שלא שמעתי על החצוצרן השווייצרי
אריק טרופז עד לביקור האחרון בדיסק סנטר שם "הבוס" המליץ לי על שלישיית דיסקים המכילים פרוייקט עכשוי של הנ"ל בסיגנון ג'אז/מוזיקת עולם.
אמרתי לו עיוני, תודה, אבל אני לא ממש מתחבר למוזיקת עולם. זה ענה, "גם אני, אבל כדאי לך לתת לזה צ'אנס".
טוב נו, מי אני שאגיד לא לבוס.
לקחתי את השלישייה, ופתחתי אותם ראשונים מכל הדיסקים שרכשתי באותו יום משתי סיבות.
הראשונה היא שידעתי שאם אשאיר אותם בחבילת ה-"סגורים" יש סיכוי שלא אפתח אותם לעולם כפי לא פתחתי אחרים כבר חודשים רבים. אולי שנים?
הסיבה השנייה היא שהייתי קצת סקרן.
הדיסק הראשון נכנס לנגן, דיסק בעל השם
Paris.
לקח לי כמה שניות להתאפס, מהרמקולים בקע קולו של גבר שחור ללא עוררין, קול עמוק אשר ספק ממלמל ספק מבצע ביט בוקסינג או בכלל מחקה גיטרת באס.
מייד מצטרפת חצוצרה לירית שמלווה אותו בדואט מעניין לאורך כל האלבום, כשפה ושם נשמעים אפקטים וסימפולים.
בין הקטעים המקוריים נמצא גם שני עיבודים ליצירות מוכרות כגון Come Together (כן של הביטלס) ו Nature Boy.
לא התחברתי לזה בהאזנה ראשונה, הרגיש לי גימיקי, מן דיסק כזה שיכול לשמש להשוויץ במערכת ותו לא.
(לא להתייאש, כדאי לקרוא את הסיכום)
בחוסר חשק הנחתי את הדיסק השני,
Benares.
ציפיתי לשמוע משהו דומה, עוד פעם קול הבאס ההוא, עוד פעם אותם אפקטים, אבל לא. חיה אחרת לגמרי.
הפעם מוזיקה הודית, החצוצרה של אריק, פסנתר, ושירה הודית
זה כבר היה יותר מידי בשבילי, מה לי ולשירה הודית חופרת בצהרי היום. לא הצלחתי לשמוע את האלבום עד סופו והייתי חייב הפסקה של לפחות 24 שעות לפני הדיסק האחרון בסידרה.
ביום המחרת האזנתי ל-
Mexico.
הפעם כבר הנחתי שחוץ מאותה חצוצרה לירית עלי לצפות למשהו שונה.
ואכן כך היה, שלושה טרקים באוירת לאונג' מידברית (

), סורי, אבל אין לי דרך טובה יותר לתאר את מה ששמעתי שם.
מוזיקה אלקטרונית בעיקרה משולבת באותה חצוצרה, מעניין, שוב לא כוס התה שלי אבל לפחות שמיע גם בהאזנה ראשונה.
אז מה? נפילה? לא!
עכשיו, כשידעתי כבר מה עומד מולי, האזנה שניה גילתה רבדים אחרים.
הפעם, האזנה רצופה לשלושת הדיסקים בשעת לילה רגועה הפכה את שלושת הדיסקים מגימיקיות ותעוקה למאסטרפיס שאני שמח שנח אצלי על המדף.
לא, לא להאזנה יום-יומית, צריך להיות במוּד, צריך לשמור על ראש פתוח, אבל בהחלט מדובר במשהו שונה ומעניין.
Paris כבר נשמע אחרת, יותר דגש על היצירות והעיבוד ופחות על הגימיק הצליח בהחלט לעניין אותי. הביצוע ל- Nature Boy הצליח גם ממש לרגש.
ב- Benares יכולתי כבר לשים לב לנגינת הפסנתר המרגשת. למרות שהשירה ההודית עדיין העיקה מאוד אני חייב לציין.
Mexico חתם את הסידרה והעניק לי שלווה ורוגע, והרגשה כללית שעברתי פה מסע מרתק ושבתי הביתה עייף, אולי אפילו רצוץ אבל שמח שהשתתפתי בו.
אז זהו, סוף טוב הכל טוב, תוספת מעניינת לאוסף, בטח לחובב בנאליות שכמוני.
אני רק רוצה להזהיר שיתכן מאוד ודיסק אחד מהסידרה הזאת עלול להיות סתמי ומאכזב. מבחינתי זה הכל או לא כלום.
רב תודות לבוס על ההמלצה.
אפשר לשמוע חלק מהקטעים כאן:
http://www.eriktruffaz.com/galerie.php