עכשיו 14/11/18 02:35

פורסם: 10/07/11 13:31 ע"י Byrdio


ברוקנר - סימפוניה מס. 1



תמונה


בודדות הפעמים (אם בכלל) שהסימפוניה הראשונה, של מלחין כל שהוא מכל תקופה או זמן, היא באמת זאת שאני ממליץ להתחיל איתה. או שמשפיעה כל כך על הרגש ועל המח כמו זו פה של ברוקנר. אך המספר 'אחד' בכותרת קצת מתעתע, מכיוון שזו לא באמת הסימפוניה הראשונה של המלחין. הוא כתב בתור פרויקט גמר אצל קיצלר, אחת נוספת, שלימים נקראה '00' והיא מנוגנת לעיתים רחוקות בכל מקרה. לאחר שקיבל ביקורות צוננות ממורו דאז על כך שהיא לא "עפה" מספיק, החליט ל"אפס" אותה ולכתוב ראשונה שונה. זו שלפנינו (על '00' בפעם אחרת).

ברוקנר- מלחין גרמני שחי בין השנים 1824-1896 הוא ללא ספק מהמיוחדים, הקשים והבומבסטיים שיש לי בתקליטייה. כמובן שאת ברוקנר אפשר לשרבב בנשימה אחת עם מאהלר (למרות היריבות) וואגנר ואחרים, אך ייחודו כמו גם של האחרים, הולך לפניו וגם נקשר באלו באופן כמעט ישיר. וואגנר היה אחד ממשפיעיו הגדולים ביותר, בתזמור ובחיים ומאהלר גם כן למרות שהאחרון צעיר ממנו בהרבה.

הסימפוניה הראשונה כאמור לא היית כלל הראשונה באמת שרשם המלחין, אבל היא הראשונה שהוציא לאור בתור יצירה שלמה ומוגמרת מידיו. ברוקנר בעצמו ניצח על הבכורה של היצירה בווינה בשנת 1868 כשנתיים בלבד לאחר "שסיים" לכתוב אותה. לימים היא הוקדשה לאוניברסיטה של ווינה לאחר שב 1891 קיבל אות של כבוד מהם. ליצירה הזו כמו גם לאחרות, יש לא מעט גירסאות, אנו לא נעמוד תמיד על כולן, אם בכלל. אך מידי פעם אציג כמה ואת השינויים שחלו בהם. גם בזו כאמור יש כמה וכמה גרסאות כאשר שניים הן עיקריות. הגרסה הראשונה שברוקנר רשם עוד בהתחלה שנקראת "Linz" והשנייה משנת 1890-91 שנקראת "גרסת ווינה" (HAAS).

הסימפוניה הראשונה מתחלקת (כמו כולן) ל 4 חלקים:
ALLEGRO
ADAGIO
SCHERZO
FINALE

כל פרק יפה ממשנהו וכל פרק מוביל אותך להתרגשות גדולה וענפה יותר.
האלגרו שנפתח בתרועות מחלקת ה Brass של התזמורת uלא מותירה ספק שאנחנו שומעים ברוקנר!
אהבתו הרבה של המלחין לכלי נשיפה ממתכת, כמו גם של וואגנר כמובן, לא מותיר באוזננו ספק שאכן ההשפעות הם משם כאמור, בחלק הראשון של הסדרה. יותר מכך, בל לנו לשכוח שברוקנר התחיל לרשום את לחניו בגיל מבוגר יחסית, והבשלות האישית שלו היית כבר כמעט בשיאה, כך שהיצירה כולה די מתוחכמת ועשירה. הפתיחה של היצירה מרשימה באיכותה בהשוואה לראשונות של מלחינים אחרים מהתקופה, או אף מתקופות אחרות. היא חזקה מרעננת ודרמטית בדרכה. רמז עבה לבאות בשאר המערכה.

האדאג'יו המלודי והמקסים - שגם פה ברוקנר ידע ללחוץ על הנקודות הנכונות אצל המאזין, לא משאיר אף אחד אטום, או אדיש למה שמתנגן. מה שיפה ומעניין בנוסף זה "השילוב" בין האלגרו לאדאג'יו שנעשה בתחכום וביופי מופתי. כמעט שלא מזהים מתי נגמר אחד ומתחיל השני. כמובן שחדי האוזן ויודעי דבר, יזהו מייד את החלפת הטמפו ואת משיכות הקשת של החטיבות השונות לעבר ה Legato שישנו בפרטיטורה לעיתים הרבה יותר דחופות פה. הפרק הזה איטי הרבה יותר (אנדאנטה בכל זאת) , אך העומס המוסיקאלי עדיין נמצא כאן וברוקנר לוחץ פנימה באופן די אינטנסיבי. הפרק הזה מתאים לי מאד לסטייל של וואגנר גם כן. מן דרך ללא סוף של התפתלויות אין סופיות דרך הקשתנים. בעיקר כדי לעורר אוירה. ברוקנר ללא ספק מצליח בגאון רב להעביר אמביאנט חזק מתוח אך יפה וענוג בו בעת.

אנו ממשיכים קדימה ומגיעים לפרק השלישי.
הסקרצו מתחיל לגעוש ולרעוש כאשר כל הנגנים יחד מנגנים מלודיה שמזכירה קצת כמו וואלס וקצת כמו מארש. נושא מאד מעניין נחמד ועדין לצד אווירה תזזיתית וקשה הרבה יותר. הירידה למנוחה, למלודיות ולדינאמיקה שקטה יותר ועליות חדות במתח עד לקרשנדו אימתני בכל הפרק כמעט. הן נחלת ברוקנר בלא מעט מיצירותיו, ובכלל מלחינים בסגנון הזה. כמו מאהלר ודומיו למשל. הסקרצו מתנגן כמעט 9 דק' שעוברות ביעף מהיר וכמעט שלא מורגש מבלי לשנות יתר על המידה את הנשאים הכלליים, אלא בואריאציות שונות בתזמור בעיקר. לקראת סופו של הפרק יש שוני גם בקצב וגם בתווים אך המפתח נותר זהה.

ברוקנר נכנס הישר לפינאלה מסופו של הסקרצו כמעט מבלי לעצור (לפחות לא במתודיקה). עוד רבע שעה נותרה של סגירת פינות ומעגל ענקי, בו ברוקנר נותן הכול מהכול. נשפנים, קשתנים, כלי הקשה גדולים ורמים. התזמורת שנקראה ליצירה הזו, לא גדולה כפי שמאהלר למשל היה אוסף אליו. בכל זאת זו הראשונה של המלחין וחוסר בטחון עדיין היה טמון בליבו של ברוקנר ה"דנדש". מכל כלי נשיפה (פרט לטרומבונים שהיו שלושה) הוא ציוות זוג. טימפאני כמובן נקראו גם כדי להגביר את הדרמטיות והקצב וחטיבת קשת שמנגנת בכל העת- מנדטורית בכל התקופות כמעט ותמיד נמצא אותה במספר גדול. בטח בתקופה הרומנטית ואילך. הפינאלה מתחילה במה שחלקכם ידמיין באופן כמעט מיידי כמארש מותח, (אך אל פחד אנשים, זו לא סימפוניה כזו בכלל) הסימפוניה הראשונה של ברוקנר, מציגה לעולם- שמלחין רציני וגדול במיוחד הגיח מן האפלה ויש להיזהר מחרון אפו (אפרופו "הומור", בהשוואה לאופיו הפשוט ושמוט הכתפיים של האיש עצמו) סימפוניה משגעת ביופייה ללא ספק, עם המון מלודיה וכוח רב למי שאוהב את הז'אנר הגרמני\אמוציונאלי הזה. הפרק האחרון, הוא אמנם מלודי ולא כזה קשה לעיכול כמו סימפוניות מודרניות יותר למשל, אבל הוא כן חלק מעט נפרד משאר שלושת החלקים הראשונים של היצירה שמציגים עדינות הרבה יותר ענוגה ומלודיות כמעט ציורית.

המהפכים בין חוזק מותח ומאסה של כלים, לבין שקט כמעט מרשים של תזמור בכמה כלים בודדים, מראה מאבקי כוחות ושוני בגישות ובהגשה של היצירה. אך זוהי יצירה שלמרות בשלותה היחסי והפיניש המרשים, עדיין בוסרית ברפרטואר האישי של אנטון ברוקנר ומפה הרף הגבוה שהציב למאזיניו- יהיה חייב להישמר אם לא לנסוק בתסריט הטוב מכולם כמובן. התסריט הרע שזו היתה יציאה חד פעמית, אך למזלנו אנחנו יודעים שזו רק ההתחלה, ואיזו התחלה מדהימה זו.

ביצועים:
כמו בסדרת מאהלר, הביצועים הם בשום אופן לא קביעותיי האישיות ל"טוב ביותר".
כמו אצל מאהלר אם כי מעט פחות; הקליטו לא מעט מנצחים ותזמורות את הסימפוניות והיצירות של ברוקנר. מה שעוד מקשה להכריע את הכף הוא שלא מעט גרסאות מכל יצירה מוקלטות, כך שזה מקשה עוד יותר לבחור אחד, מכל יצירה ויצירה. הביצועים המוצעים בכל זאת, הם אלו שיש לי כמובן, אלו שעולים על הפודיום בדרך כזו, או אחרת, או באופן פשוט- נראים לי מעניינים מספיק כדי להציג. יהיו יצירות שאציג יותר ויהיו כאלו שיקבלו קצת פחות ביצועים בתוך הסקירה.. אין להסיק מזה דבר. לא על הכמות המוצעת, הקיימת אצלי בספריה או על כוחי בכתיבת הסקירה ;).

Herbert von Karajan – Berliner Philharmoniker
להרברט פון קאריאן יש רומן אדיר שנים עם אנטון ברוקנר, זהו אחד המלחינים האהובים עליו ואף הקונצרט האחרון שלושה חודשים לפני שנפטר קאריאן ב 1989, היה שהוא ביצע את השביעית של ברוקנר. אהבתו של קאריאן לכלי נשיפה ממתכת מתגלה כאן באור יקרות. הצימוד בינו ובין המלחין מעולה בגין אהבתם הזהה והפיניש הוואגנרי רם וחזק. קאריאן לא מהסס לרגע להעביר הלאה דרך התזמורת הוירטואוזית של ברלין את הכוחות המיוחדים שיש ביצירה הזו, הגלויים והתחתיים בסאב טקסט של הפרקים היותר "שקטים". נגינתו מוצלחת והא מבין את אישיותה של היצירה כמו גם של מי שכתב אותה על בוריו. קאיריאן הוא פוזאיסט בדם ושונה כ 180 מעלות מאופיו של ברוקנר עצמו, אך די דומה למה שהיצירות של המלחין מנסות להעביר. קאיריאן למרות אהבתו הנצחית לאנטון ברוקנר הקליט את הראשונה רק פעם אחת עבור DG בתחילת שנות ה 80. איכות ההקלטה לא רעה בכלל.

Gunter Wand - Kolner Rundfunk Sinfonie Orchester
וואנד הוא אחד המנצחים הטובים ביותר שאני מכיר ואולי הטוב ביותר לטעמי בכל מה שקשור ליצירותיו של ברוקנר ולסימפוניות בפרט. יש ברפרטואר המוקלט סייקלים שלמים של מנצחים דגולים אשר הקליטו את ברוקנר והם נחשבים כמוצלחים ביותר ועתירי תשבחות ופרסים על כך. קאיריאן שסקרנו למעלה, ג'אכום שנחשב לברוקנריסט נלהב ועוד כהנה וכהנה. ביניהם נמצא גם גונטר וואנד, שהקליט לא מעט ברוקנר על שלל גרסאותיו. עם לא מעט תזמורות שונות. הביצוע המדובר שבחרתי להביא הוא מתוך סייקל מהלייבל RCA והתזמורת Kolner המצוינת. וואנד אסרטיבי ומבין את נבכי המוסיקה באופן מושלם. הוא מנצח על תזמורת ביד רמה, אך עם עדינות וזרימה שקשה להעתיק. נשמע כאילו התזמורת פעמים רבות מושלמת מידי ואת ההפסקות\חזרות שישנן במוסיקה של ברוקנר באופן תדיר הוא מבצע באופן מיוחד ומסוגנן מאד. צריכים לשמוע כדי להבין על מה מדובר. ליצירה יש קווים נמחים עיקריים מאד ושכבות צבע ודינאמיות למכביר, וואנד מצליח להעביר את כל היריעה המדהימה הזו בצורה משכנעת ביותר.

Daniel Barenboim - Berlin Philharmonic Orchestra
דניאל ברנבויים בתחילת שנות ה 90, התחיל להקליט את הסייקל המלא של הסימפוניות של ברוקנר וכולן למעט שניים, באופן חי עם קהל. ההקלטות נעשו בשני אולמות. באולם הרשמי של הברלינאים ובאודיטוריום המבורג
(Sachspielhaus). ברנבויים מקושר הרבה יותר עם תקופה קצת יותר רומנטית ועדינה מאשר ברוקנר, או מאהלר למשל. אך בזכות ה"טבעת" המדהימה שלו (וואגנר), ניסיתי ורכשתי לעצמי גם את הסייקל הזה של ברוקנר. רשמי הם שהסייקל כולו לא מאוזן ויש בינו טובות וטובות פחות. אבל אנחנו מדברים על הראשונה בלבד היום. דווקא השלישייה הפותחת שביניהן הראשונה כמובן, קצת פחות מרשימות. ברנבויים עצור יותר והרבה יותר "זהיר" כאן. אולי בגלל שזה הוקלט ממש בהתחלה והיו חסרים לו הניסיון(*) והתעוזה. הביצוע מאוזן מאד, כל התווים שם ואפשר להרגיש את האימפקט מהתווים של ברוקנר, אך נשמע כאילו הבנתו מעט חסרה והוא "הולך על ביצים" ברב הפרקים. למרות זאת הפתיחה והסקרצו מאד מלודיים עם שליטה מאד יפה בחטיבת הקשת. בגין וירטואוזיות הנגנים- הביצוע "חס" עליו גם בסאונד כלי הנשיפה ממתכת, אך ניכר או לפחות ברמיזה עבה, שזו לא עבודה שלו פרופר.
(*) ברנבויים הקליט בתחילת שונות ה 80 ל DG יחד עם הסימפוניה של שיקגו, את הראשונה של ברוקנר גם כן, יחד עם הטה דאום (Te Deum). דווקא פה למרות שניסיונו היה דל יותר וההקלטה קצת פחות "שקופה" מזו של WB (הסייקל המדובר לעיל) נשמע קצת יותר "עצבני" וברוקנרי עם פחות לחץ ועם קצת יותר תעוזה.

אביעד (F) .




hifimusic
אודות
תנאי שימוש
צור קשר
אוהבים את
hifimusic?
סקירות אודיו
הכל
הגברה
רמקולים
מקורות
אחר
סקירות מוזיקה
הכל
קלאסי
ג'אז
פופ/רוק/אלטרנטיבי
עולם/ישראלי/אחר
קישורים
מותגים על פי שם
מותגים על פי יבואן
מומלצים
הפורום
הרשם
לוח בקרה
הודעות אחרונות