זהו, ההופעה האחרונה בפסטיבל עבורנו. עבור חברי זאת היתה הופעת ה- MUST SEE, חיכינו עד אחרי 1:00 על מנת לצפות בה.
מבין ההופעות בהן השתתפנו זו היתה העמוסה ביותר. את מייק סטרן, נגן גיטרה בסגנונות ג'אז/פיוז'ן, כנראה אין צורך להציג. זה ניגן עם איקונים כמו דם, יזע ודמעות ומיילס דייויס כשאני הייתי עוד (כמעט) בש"ש. כאן הוא מארח את ריצ'ארד בונה (באס), בוב מלאך (סקסופון) וליונל קורדיו (תופים).
לצידי הבמה נאספו קבוצות נוער שלא היו אופייניות להופעות האחרות, אלו הריעו כאשר מסקין הציג את הלהקה וממש יצאו מגידרם כאשר הוא הציג את ריצ'ארד בונה. תהיתי מהיכן מכירים אלו את בונה, סה"כ לא בדיוק הפיגורה הכי מוכרת בעולם המוזיקה... אז נזכרתי שהלהקה כבר הופיעה ביום הראשון, כמו כן נזכרתי בהופעה של אוונס וברקר וכיצד בונה יודע להופיע ולשלהב את הקהל. התמונה התבהרה לי.
לאחר ההצגה עלו על הבמה חברי ההרכב. היה משהו מאוד חיובי באוירה. סטרן עלה עם חיוך מאוזן לאוזן, וגם בשאר חברי ההרכב ניכר כי הם משתוקקים לתת פה שואו שלא יאכזב.
אני לא "אדם של גיטרות", ופיוז'ן בכלל. באוסף המוזיקלי שלי לא ניתן למצוא דיסקים רבים בסגנון, אך אשקר אם אומר שלא נהנתי מההופעה. האוירה החיובית, האנרגיה, התקשורת והשואו באופן כללי עשו לי את זה.
סטרן, דואג להלך על הבמה ולא לעמוד כל הזמן באותו מקום. לרוב הוא מתקדם ממש לקצה הבמה ושם מנגן ומתנועע על מנת לייצר תקשורת עם הקהל.
בונה (כמו שכבר סיפרתי), יודע לשלהב את הקהל. נגינה פנטסטית בשילוב הווקאל המיוחד שהוא יודע לנפק (מן קולות ומילמולים) יחד עם השתטות על הבמה בצורת תנועות והבעות פשוט עושים את העבודה. הוא בן אדם של שואו, אפילו הנעלים שלו זועקות את זה.
עוד מבצע שממש הרשים אותי הוא בוב. זה ניגן בצורה מצויינת אך סולידית, בלי הרבה פלאברות כמו שאומרים. מן perfect sideman. למרות שהיו הרבה קטעים שהוא נח בזמן ששני הגיטריסטים נתנו סולואים הוא תיקשר כל הזמן עם סטרן ועשה רושם שנהנה מההופעה של אלו. גם הוא מזכיר לי מישהו מהתחום אבל אולי זה שוב המוח האובר אסוציאטיבי שלי...
בסוף ההופעה תפסתי את בונה עם פרצוף שממש לא מתחבר ל- performance face שלו. יכול להיות שמדובר בנפילת מתח אחרי ההופעה אבל איכשהו היתה לי הרגשה שהוא בן אדם קצת אפל מחוץ לבמה. נראה לי שאשאיר את זה למומחים.
אז כאן תם ביקורי בפסטיבל הג'אז 2008. אמנם שילמתי על עוד לילה במלון אבל כ- "לחוץ בית" שכמותי לא התאפקתי ובשעה 03:30 לפנות בוקר יצאתי לכיוון המרכז במכונית.
בטח שמתם לב שבארבעת הסקירות לא כל כך התייחסתי לביצועים אלא יותר לדברים שמסביב. יש לזה סיבה טובה, את הסקירות אני כותב כשלושה שבועות אחרי המופעים, אם לומר את האמת אני לא זוכר הרבה מהביצועים, ואת הפריפריה יש לי את התמונות להזכיר...
למדתי לפעם הבאה.