כנראה שהצלחת הרימסטרים של הביטלס בנתה תיאבון בריא אצל חברות התקליטים שמבינות של"דור שגדל על" יש כרטיס זהב, ונשמה נוסטלגית..
boxsetים. ברבים.. חיפשתי את ה 192\24 ולא מצאתי. כנראה שצריך להשאיר סיבה לעוד "רימסטר" שיימכר בעוד 200$ בשנת 2020..
כאן הפרטים: http://www.whypinkfloyd.com

אכן יש תיאבון בריא לחברות תקליטים, ואכן יש צד נוסטלגי, ואלו מזינים מחזורים ושדרוגים והוצאות מפוארות למיניהן.
אבל, בסופו של דבר, התייחסות רק לצדדים אלו מצמצמת את המהות. מוזיקה היא מוזיקה. כשהיא טובה, היא אמורה לשרוד לא רק כנוסטלגיה. האם לשמוע הקלטות מודרניות של באך ומוצרט זו נוסטלגיה? האם לשמוע את כל ג'אז סוף שנות החמשים עד אמצע שנות הששים זו נוסטלגיה?
ההוצאות של פינק פלויד על דיסקים היו מזעזעות. הן ראויות להוצאות טובות בהרבה. השאלה המרכזית היא לא נוסטלגיה כזו או אחרת, אלא אם יהיה שיפור. ואם יהיה כזה, אז בכך חשיבותו.
אגב, יש דורות חדשים, צעירים, שקונים הוצאות מחודשות, או קבצים, בלא שמץ של נוסטלגיה, ולאו דווקא כי אבא שלהם שמע משהו באיזה בית תה בשנות השבעים...

האיכות של הדיסקים הרגילים של פינק פלויד זועקת לשמיים.
דור שלם דורש רימסטר

ולגבי 200$? זה כלום.
תיאבון של חברות התקליטים? הלוואי עלי שהקופסה הזאת היתה יוצאת שנים קודם.
יש לי את כל הדיסקוגרפיה בהוצאות יפניות ו/או הולנדיות אודיופיליות.
תאמינו לי שביחד זה עלה הרבה הרבה יותר מ-200$