טוב, אז בדרך כלל אני לא נוטה לעשות דברים כאלה רצונית או יזום.
לפעמים יוצא שיש לי כמה הדפסות של יצירה\אלבום מסויים משהו שלא כל כך קורה, אבל יוצא מידי פעם שאני קונה הוצאות חדשות, אודיופיליות וכן הלאה של אותו הדבר...
kind of blue נגיד, יצא שיש לי כמה, ועוד כמה ג'אזים כאלו, גם בקלאסי יצא לי לרכוש לפעמים בלית ברירה את אותו האלבום
למשל ארגריך מנגנת שופן עם אבאדו, ב DG בכמה הוצאות כולל ה SPC כמובן... כי בכמה קופסאות הכניסו את היצירה הזו וכן הלאה.
בעת האחרונה, רכשתי את כל ההוצאות החדשות של פינק פלוייד ברימאסטר החדש 2016~, למרות שהרבה מהאלבומים הללו יש לי כבר בהוצאות אחרות, ישנות יותר וישנות פחות.
את THE WALL התבקשתי ע"י חבר טוב לבחון (אם יהיה לי את הזמן והכח - אין לי ממש זין לדברים האלה, אבל הוא ביקש.. )
אז היום בבוקר לקחתי על עצמי לפתוח ולבחון את הרימאסטר החדש מול זה שיצא ב EMI ב 2011\2012.... שרכשתי חדש דאז.
התחלתי בלנקות שוב את התקליט "הישן" שיהיה כמה שיותר "צמוד" במצבו לחדש (הוא במצב חדש בכל מקרה)
ושמתי אותו ראשון על הפטיפון.
השתמשתי ב EMT XSD להשוואה.
התכווננתי לרצועה עיקרית אחת, צד 3 - רצועה אחרונה, comfortably numb.... גם בגלל שהשיר הזה מוציא מהסאונד את כל מה שאני מחפש מהאלבום הזה, אינטימיות, ווקאל, גיטרה, סולו וכן הלאה, וגם בגלל שהוא נמצא במקום קצת "בעייתי" על התקליט (רצועה אחרונה בצד וכן הלאה).
הסאונד גדול מאד יחסית, יש תחושה של מיד בס ושל שטיח\קיר סאונד מאד מובחן מההוצאה הזו. הגיטרה מלאה ו LUSH והסאונד של וואטרס וגילמור ממלאים את המרחב שבין הרמקולים. התופים חזקים ויציבים והמצילות מצלצלות מעל. יש תחושה דינאמית אך עם קומפרסיה מובחנת מאד בהוצאה הזו. אני לא אתפלא אם זה רימאסטר שהונדס דיגיטאלית עד חורמה, בלי שום קשר שהוא נשמע לא רע בכלל בכלל, הרצועה נקייה מאד, ובכלל ההוצאה הזו ללא שום פגם - ממש כמו הדיסק
. גם בתווים האחרונים אין שום תחושה של inner groove distortion. מייד שנסתיימה הרצועה, הרמתי את התקליט ושמתי במקומו את ההוצאה החדשה מייד אחרי ניקוי נוסף באודיו דסק.
השינוי המהותי שנשמע הוא הפוקוס של הסאונד יחסית להוצאה הישנה יותר. הווקאל הרבה יותר יציב במרכז, ופחות מרחף בין הרמקולים, אך גם "רזה" יותר, אך טבעי ונכון יותר. השטיח הגדול שנשמע בהוצאה הראשונה נשמע גם פה, אך הרבה יותר קריספ ומדוייק, יש פחות תחושה של "גלים עומדים" (אין גלים עומדים, זו סתם תחושה כזו של משהו ש"מעמיס" את התחתית של הסאונד)
ווזה כנראה מה שמוציא את הגבוהים להיות גבוהים יותר ומפורטים יותר. התופים חזקים ובועטים עם עצירה באוויר מובחנת יותר. המצילות בעלות דיקאיי קצת יותר ארוך עם תחושה קצת יותר טבעית ונכונה.
סה"כ המצב הרבה יותר טבעי, אך גם טיפלה טיפלה "קטן יותר" בפרזנטציה. זה עדיין פינק פלויד וזה עדיין מאד שטוח ומרשים.
מצד אחד אפשר היה להגיד שזה הרבה יותר מתאים לריאישיו של דיסק חדש - הדיוק והפוקוס הזה, אך הטבעיות של כלי הנגינה פה
מרשימה הרבה יותר וזה נותן תחושה אנלוגית לכל העבודה.
verdict?
עניין של טעם אני מניח, יש כאלו שיאהבו את הראשון ויש כאלו שיכבדו ויעדיפו את החדש יותר.
תכלס? אם לא הייתי משווה, לא היה לי שום בעיה לחיות עם אחד או עם השני.. ותכלס2? למי שיש את ההוצאה של 2011, יכול לוותר על החדשה אם לא בא לו להשקיע 180 שקלים לאלבום שכבר יש לו והוא במצב טוב.
אבל האיסוף גם חשוב ולדעתי החדש גם נשמע טוב יותר לדידי.. אז סבבה, שיהיה
