עכשיו 26 נובמבר 2014, 14:24
הסטנטור נשמע לי כמייצג אופייני של רמקולים מודרניים, דווקא לא מהזן האנליטי מאוד, כן מהזן שאפשר להוציא ממנו הרבה יכולות שאי אפשר להוציא מרמקול "תקופתי" כמו שלי. ברוק, בלוז או פיוז'ן, וגם בז'אנרים שלי בהקלטות הטובות יותר הוא נשמע נפלא ולעיתים משמעותית טוב מהרמקול שלי. התיבה הסגורה תועיל למי שאוהב באס מדויק, וגם למי שיש חדר קטן יחסית ורוצה רמקול גדול עשוי להרוויח מזה. אפילו אני שלא כל כך מתחבר לזן, כשחזרתי לאחר תקופה לשמוע ברמקול שלי פתאום הרגשתי שהוא "מרוח" מידי.
קלארק היא אמנית טוטאלית- גיטריסטית מצוינת, עם קול נפלא, וכמובן כותבת ומלחינה נהדרת. היא מסנתזת רוק, עם רוק מתקדם, פופ, ג'אז ,ומוזיקה אלקטרונית, כשעל הכול שורה לא פעם אוירה של מיוזיקל או סרט מצויר (שעל השפעותיהם העידה לא מעט). היא נעה בין רכות להתפרצויות וירטואוזיות, בריפים חזקים של גיטרות האהובים עליה, ומלהטטת בקולה באוקטבות, סגנונות וגוונים שונים.
השילוב היה מוצלח מבחינתי. לא היתה "בריחה" מוגזמת לשום כיוון סוני, והיה ניתן להנות מהתוצאה ממש בכל סוג מוזיקה, אקוסטית, מוגברת, ווקאלית, אינסטרומנטלית, ג'אז, בלוז, קלאסית, פופ, רוק. הכל. יש בפועל רק דבר אחד שבאמת חשוב לי, וזה שהסטאפ השלם "ינגן מוזיקה" ולא רק ישמיע אותה. ואת זה צמד ה- Valvetים עשה מבחינתי בצורה ראויה להערכה. במילים אחרות אין לי בעיה לחיות עם הסאונד הזה, ובהתחשב במחירו הצנוע יחסית, מצבנו טוב.
הפרק השני הוא האהוב עלי ומלינקוב עושה זאת על פי דעתי האישית טוב משוסטקוביץ בעצמו, בנו ונכדו יחד. הפרק מתחיל בליווי מסקציית המיתרים בצורה שנותנת מצע עשיר ורומנטי לפסנתר שמגיע בלחישה אחריהם. מלינקוב פוצח בתווים הראשונים על גבול השקט שהוא הצליח להוציא מהגראנד פיאנו בהקלטה. תווים יפים וענוגים בנושא מקסים. למניקוב יכולת הבעה אדירה והפרק הזה על כל שבעת הדק' שלו, שווה את הדיסק כולו!
בתוספת ספק הכח וה-ג'מיני, ה- iDAC נשמע אוורירי ומשוחרר, ללא שום בהירות. יודע להפיק עידון ועדינות כשמתבקש, יודע להפגין דרמה - פחות ברמת הסאונד ה"שוויצי" יותר ברמה המוזיקלית. מבין כל הקבוצה, שיחזר לדעתי קלאסית וקולות אנושיים בצורה הטובה ביותר. על כל זה הוא מוסיף כניסת USB של 24/192 שעדיין לא רואים כל כך בקבוצה, וכן יציאת אוזניות עם ווליום קונטרול אנלוגי.
פסטיבל הג'אז באילת 2013 הרבה תמונות מעט דיבורים... כ- 100 רגעים מתועדים ממספר הופעות בפסטיבל הג'אז שהיה מהמוצלחים אם לא המוצלח ביותר בשנים האחרונות. הרבה ג'אז, הרבה מוזיקה, מעט ג'אנק. אבל ארקפה לא היה.
דמויות סטראו על הצד הגדול אך בתוך במה גדולה ומרווחת המאפשרת להן לא להיות מנופחות וצפופות וכן בעלות נפח תלת מימדי ולא "פלקטיות". סאונד עם תחושה משופרת של דינמיות וחיות מבלי להשמע חסר נשמה, אובר דינמי או רובוטי. בצד הטונאלי יש לנו תחום תחתון מאוד מורגש, מיד מלא גוונים ותחום גבוה מעודן שמעניק תוצאה מעט חמה בסה"כ אך לא ממש על חשבון פירוט וסימני אווירה. בקיצור מי שסגנון הסאונד הזה מדבר אליו, ומחפש ממיר שהוא קצת שונה מ"עוד מוצר מדף", בהחלט שווה לשמוע.
הקהל כולו התמסר מהרגע הראשון. הרווח בין הבמה לשורות הראשונות מיד התמלא ברוקדים. המעברים בין הכסאות מיד התמלא בחברה שעומדים ומרקדים לצלילי המוסיקה. קשישים קשישים אבל עדין יכולים לעמוד שעה וחצי ולרקוד. החברה מתיסלם משופשפים. נגינה בוטחת ללא פזיזות. לא מתביישים להתעכב על סולואים ארוכים ונהדרים. ביקשנו לבוא ולראות שם את כוכבי העבר שלנו וקיבלנו אותם בגדול וללא רגע של בושה עצמית. נתנו שואו ובגדול, נתנו ערב מקסים ובגדול, תודה ענקית לכם.
המכשיר הקטנטן של MF עושה את שיועד לעשות - ובגדול. הוא מעניק לנו המרה של דיגיטל לאנלוג במחיר שווה לכל נפש בצליל מאוזן ובאיכות שלא היתה מביישת גם מכשיר יקר בהרבה.
אני מצדיע ל- MF על שהשכילו להוציא מכשיר Entry Level בעל איכות צליל טובה מבלי ליפול למלכודת המניפולציה הסונית בה אנו נתקלים בדר"כ במכשירים במחירים נמוכים במיוחד.
פאוסט מצליחה לעניין ולסחוף את המאזין, לכל אורך שלוש היצירות שמנוגנות בכותר. כל זאת ללא ויבראטו כאמור, או ניתוק מהגישה מצידה.הסאונד שלה, מלא ועשיר מאד. היא מביעה ניואנסים דרך הכינור, הקשת ואצבעותיה כמובן, כמי שמנגנת עשרות שנים את סגנון המוסיקה הזו בלבד.
התערוכה התקיימה בהילטון המקומי ורוב המציגים נדחסו בחדרים קטנים. הרבה יצרנים נכחו בתערוכה - ג'ון דיבור, וינס של טוטם, אלי גרשמן ועוד. כולם היו חייכניים וענו בסבלנות ואדיבות להמון האודיופילים שחש צורך לתאר באוזניהם את העדפותיו ומערכותיו. מה אני אגיד, גם אני אודיופיל. קל היה להקשיב לאנלוג בתערוכה. זה לא מפתיע בהתחשב בכך שמונטריאול היא גן עדן לחובבי הז'אנר.
באורח אופייני ולא מפתיע, האלבום מופק ללא דופי. פשוט מפיל כמה כסף שפכו שם. יצא אלבום פופ מרהיב וגאוני מבחינת רעיונות הפקתיים ברמה שמזמן לא זכורה לי בהיפ הופ (למרות שכאמור זה לא באמת אלבום היפ הופ).
אחרי פאוזה עצבנית של שלושה פטפוטי פיזיקה – אנחנו חוזרים לדבר על... הבסיס. טוב זה פשוט... הכל צריך לשבת על משהו נכון? אבל כמו שכבר למדנו, בפטיפון אין דבר ממש פשוט (למרות שזה באמת פשוט יחסית לחלקים אחרים). אז הבסיס (Plinth, שסי) הוא אותו חלק שמחזיק את הפלטה. למדנו על טיבען של תנודות ועל התמודדות איתן בפטיפונים דרך הבסיס. בסופו של יום – אין דרך להעלים אותן באפס זמן, והדרך בה בחר יצרן להתמודד איתן תהווה חלק חשוב בחתימת הצליל של הפטיפון.
הסאונד של בק באלבומיו הקודמים לא היה טהור, נקי ויפה כמו בזה הנוכחי, מעולם. מסאונד קלין מחוספס, של כמעט בלוז ממגבר בסאטרוציה, הוא מגיע כביכול עם הסאונד המקורי שלו, אך עם עידון מסוים וניקיון מופתי ושונה. עד שהוא מצליח לנגן עם תזמורת בת 64 נגנים בחלק מהקטעים באלבום, באופן מעורר השתאות והרמוניה מושלמת.


hifimusic
אודות
תנאי שימוש
צור קשר
אוהבים את
hifimusic?
סקירות אודיו
הכל
הגברה
רמקולים
מקורות
אחר
סקירות מוזיקה
הכל
קלאסי
ג'אז
פופ/רוק/אלטרנטיבי
עולם/ישראלי/אחר
קישורים
מותגים על פי שם
מותגים על פי יבואן
מומלצים
הפורום
הרשם
לוח בקרה
הודעות אחרונות