עכשיו 24/02/17 03:13
יש פה ראש שמעביר את התקליט בזרימה מאד טבעית, חיה וקולחת, אך הכי חשוב – מרגשת. זה אחד הראשים המרגשים ששמעתי בחיי ואצלי במערכת בפרט. ואחד הדברים הראשונים שאמרתי לעצמי, זה: איך זה יכול להיות שראש של 600 יורו עושה את כל הדברים הללו ובצורה כה משמעותית. ה SPU ריגש אותי עד כדי כך שכמעט כל תקליט חדש או ישן ששלפתי מהספרייה, הייתי "חייב" קודם כל לשמוע איך הוא מנגן תחתיו ולאחר מכן, להחליט אם זו הייתה הבחירה הנכונה.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות. אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
יצא שאהבתי את המיוזיקבוק 25 בגרסתו החדשה באופן משמעותי יותר מאשר את ה- 10 בגרסתו הקודמת. יותר מהכל בגלל שחתימת הצליל שלו כבר הרבה יותר קרובה לטעם האישי שלי (את הקודם הגדרתי "מודרני", לזה מבחינתי יש "טאץ'" מודרני), שמחתי על הגיין הסטנדרטי יותר (וניתן לכיוונון) ונהניתי מרשימת הפיצ'רים האינסופית הכוללת בין השאר קדם מגבר מלא, ממיר (כולל USB), סטרימר (חוטי, אלחוטי ותומך באיחסון מקומי), נגן תקליטורים ואפילו יציאת אוזניות.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה. למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים. 'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה. למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
התערוכה בפולין (וארשה) אמנם צעירה מזו של מינכן הידועה כגדולה בעולם לדו ערוצי... אך כבר בשנה שעברה הגיעה למעמד של המקום השני אחרי זו של מינכן. אי לכך ובהתאם לזאת, לקחתי את עצמי וטסתי לוארשה.. בתקווה שבימים הקרובים אוכל לשתף אתכם קצת בחוויה. בשעות אלו אני עולה למטוס בבן גוריון כאשר היום (צהריי שישי) תתחיל התערוכה בוארשה על פני 3 ימים כמעט מלאים...
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית. האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
ה- XP-15 של PASS LABS למעשה יכול בנקל להיות הפונו סטייג' היחיד והאחרון שמישהו ירכוש לעצמו לכל החיים. האימפקט שהוא מביא עמו במגוון מוסיקה - אם בג'אז, קלאסי, רוק, בלוז ועוד רחב ומוגדר במיוחד. מוסיקאליות ורזולוציה הם החזקות שלו, ויחד עם טכנולוגיה לשקט, רקע שחור והתאמה נאותה ורחבה למגוון ראשים ומערכות, הם אלו שעושים אותו לאחד המכשירים עם ה VFM הגבוה ביותר שאני מכיר בתחום.
קלארק היא אמנית טוטאלית- גיטריסטית מצוינת, עם קול נפלא, וכמובן כותבת ומלחינה נהדרת. היא מסנתזת רוק, עם רוק מתקדם, פופ, ג'אז ,ומוזיקה אלקטרונית, כשעל הכול שורה לא פעם אוירה של מיוזיקל או סרט מצויר (שעל השפעותיהם העידה לא מעט). היא נעה בין רכות להתפרצויות וירטואוזיות, בריפים חזקים של גיטרות האהובים עליה, ומלהטטת בקולה באוקטבות, סגנונות וגוונים שונים.
שני האלבומים גרמו לי להבין שהסט הזה מעניק לי חופש לשמוע יותר חומרים שהיו עד עכשיו מבחינתי "בלתי עבירים". תוספת הבאס (ספק מלאכותית ספק מתאימה לחומרים כאלו), עיגול הפינות שלא מוציא מההקלטות הגרועות את כל הבררה, הסאונד הגדול, העוטף המפנק.
Dorham היה בסופו של דבר מה שנהוג לכנות: מוסיקאי של מוסיקאים, אבל זה לא אומר שזה חייב להישאר ככה. כמות ההקלטות שהותיר אחריו במגוון סגנונות ממלאת כמעט מדף על הקיר אצלי ורק חבל לי שאין עוד.
ב- HD11 יש את כל מה שאני אוהב ב- DAC או במקור באופן כללי. יש בו את החום והמלאות הטבעיים של כלים אקוסטיים, יש לו את הבשר והמשקל בבאס וגבוהים שאי אפשר בשום אופן לקרוא להם סגורים, אבל הם כן חלקים ורכים. ברמה המוזיקלית ה- 11 יודע איך אני אוהב להאזין למוזיקה. שתזרום, שתהיה משוחררת, שארגיש שבני אנוש מנגנים או שרים ולא מכונות או רובוטים. אני לא אוהב שמעיקים עלי עם דינמיות, לא עם גודל אדיר ולא עם פירוט מלאכותי.
זוהי אחת מיצירותיו של סאן סאנס שהביעה את גדולתו כמלחין ולא רק כפסנתרן, או כמנצח והיוותה קרש קפיצה, או אבן פינה באופן מסוים, לעדות התפתחותו כמוסיקאי בין מוסיקאים. את הקונצ'רטו מס אחד לצ'לו- כתב שהיה בן 37 בשנת 1872. הוא כתב והקדיש את היצירה לנגן הויולה דה גמבה, שהיה קשור למשפחה מיוחסת של מוסיקאים אשר היוו את הארגון העליון לקונצ'רטים בצרפת. את היצירה טולברק ניגן כסולן בבכורתה שנה לאחר מכן ב 1873.
צמד המוצרים שמר על אחידות סונית לאורך הבחינה. הם נשמעו תמיד מוזיקליים, בעלי תחום תחתון מלא ועשיר אך בכלל לא נפוח, ולמרבה הפלא אפילו בעלי כח רב (אם כי לא בעלי סאונד כוחני).
עם זאת יתרונותיהם הסוניים הגיעו בשלב גבוה יחסית בסולם הווליום אליו אני רגיל. אצל אדם מהשורה זה יחשב ווליום האזנה רגיל, אצלי מעט גבוה מזה.
השישית זאת יצירה שאורכת קצת יותר משעה - מוגשת על פלטה חמה של אינטנסיביות מוסיקאלית ומשפטי מחץ מהמלחין אולי הכי "קשה" בתקופה. היא אמנם נכתבה מייד אחרי החמישית, אך בניגוד לשמחת החיים והמזל שחלק היקום לגוסטב, זו הסימפוניה הטרגית ביותר, או העצובה שהלחין בחייו ומשם גם שמה "TRAGIC" שקיבלה מאוחר יותר.


hifimusic
אודות
תנאי שימוש
צור קשר
אוהבים את
hifimusic?
סקירות אודיו
הכל
הגברה
רמקולים
מקורות
אחר
סקירות מוזיקה
הכל
קלאסי
ג'אז
פופ/רוק/אלטרנטיבי
עולם/ישראלי/אחר
קישורים
מותגים על פי שם
מותגים על פי יבואן
מומלצים
הפורום
הרשם
לוח בקרה
הודעות אחרונות