עכשיו 25/05/17 13:36
מה שניתן לנקות- הדסק עושה את זה בצורה הטובה ששמעתי + מעצים את יכולת הסט אפ להוציא סאונד מהתקליט. מה שטבוע על הפלסטיק, שום מכונה לא תצליח לשחזר. ביחס למכונות סטנדרטיות, איתן הגעתי להשתמש בתרכובות מסובכות ואגרסיביות, עדיין נראה שהאודיו דסק עושה משהו מעבר לכך. אנחנו הרי יודעים שאי אפשר "לתקן" את כל התקליטים באשר הם, וזה עניין שמשתנה בין הדפסה ומצב תקליט ותקליט. אבל מנסיון של חצי שנה, המגמה היא של שיפור ניכר ממה שהיה לי קודם עם מכונות שאיבה.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות. אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
כלי נשיפה למשל הם כח עצום תחת האומגה והאופי המיוחד של הסקצייה שמווברצת בצורה מאד משכנעת, באופן הרבה יותר טבעי ונכון ממה שאני מכיר מה R1000 הפרטי שלי. משהו שרק ראש ממש טוב יודע לעשות באופן משכנע, כמו גם פסנתר או קולות שירה. יש מספיק חברות שעושות סאונד עם זיקוקי דינור. פה זה ראש להביא להורים ולהזדקן איתו, משהו שאנשים שכבר ראו מספיק, או שיושבים שעות מול המערכת יכולים להעריך מאד!
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה. למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים. 'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה. למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
הפטיפון הזה מביא בסיס אדיר לסאונד אנלוגי אולי מהטובים ששמעתי בחיי ואצלי בחדר בפרט. הזרועות של CA מדהימות וברגע שמבינים את היחסיות, את מה שהן מבקשות מבחינת סט אפ, הקפדה והתאמת הראש הנכון לכל הקונספט, הם יביאו את התקליטים לגבהים שאולי רק מאסטר טייפ מסוגל להם. אני אישית עוד לא שמעתי אנלוג מנגן בכזו חיות, ניקיון, פירוט ודינאמיות.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית. האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
הראש הזה הוא כנראה היקר ביותר ששמעתי אצלי בסט אי פעם, והתרגשתי מאד לשמוע אותו בשעות הראשונות, מה גם שההרגשה הזו המשיכה הלאה בכל יום שהגעתי הביתה והדלקתי את המערכת. תחושת ההתרגשות הזו לא הפסיקה כמו עם שאר הציוד שאנו קונים בדרך כלל כאשר ירח הדבש מסתיים. לאורטופון אנה יש יכולות שלא שמעתי מראשים אחרים אצלי בסט אפ, אך במקביל אין לה כמעט “סאונד\צבע” משלה, משהו שמאד מאד קשה להשגה כפי שידוע לכולנו.
קלארק היא אמנית טוטאלית- גיטריסטית מצוינת, עם קול נפלא, וכמובן כותבת ומלחינה נהדרת. היא מסנתזת רוק, עם רוק מתקדם, פופ, ג'אז ,ומוזיקה אלקטרונית, כשעל הכול שורה לא פעם אוירה של מיוזיקל או סרט מצויר (שעל השפעותיהם העידה לא מעט). היא נעה בין רכות להתפרצויות וירטואוזיות, בריפים חזקים של גיטרות האהובים עליה, ומלהטטת בקולה באוקטבות, סגנונות וגוונים שונים.
ה- ECC 1 הזכיר לי את ה- ECI 5 באופיו הכוחני והדינמי שאינו מאבד מהמוזיקליות, כנראה שמדובר בחותם הסאונד של החברה. ברמות מסויימות הוא שימש כזריקת מרץ לסטאפ שלי והפך אותו ליותר מהיר ותגובתי.
הוא הצטיין במיוחד במוזיקה שדורשת כח או מהירות, כן, אפילו רוק ואלקטרונית נשמעו בו מצויין, אבל חשוב לא פחות ביצועים שקטים ורומנטיים עדיין עברו בצורה מרגשת.
מגעיל, אנשים פשוט נגעלו לנוכח הצלילים המוזרים והגועליים שבטהובן כתב ב"פוגה הגדולה" שלו. זו הייתה יצירה שנכתבה, כאשר המלחין הענק הזה כבר היה חרש לגמרי.. או לפחות כך אומרים. בפרמיירה של ה"רביעייה" האחרונה שלו למיתרים, הקהל כמעט ולא נשאר עד לסופה. הם שלחו בו מבטים נוקבים, והעירו הערות על מוגבלותו (חירשותו).. כל זאת כמובן לא עצר מהם ליהנות, למחוא-כף ולעמוד על רגליהם כאשר הסימפוניה התשיעית שלו נוגנה.
אני אוהב את הגיוון שלהם, הם מסוגלים לרגש בג'אז, להפציץ ברוק, לשחזר פסנתר נכון וגם להעביר חווית תזמורת גדולה. כמו כל מוצר שעושה הרבה דברים טוב זה אומר שיש מוצרים שיעשו משהו ספציפי יותר טוב. לגיטימי.
המחיר של הצמד כנראה שאינו מתאים לכל כיס, אך למי שהוא כן מתאים, וגם מתחבר לאופי הסוני שהוצג בסקירה ולפרקטיות של לחיות עם ציוד שפופרות - מברוק. הרווחת.
אחרי הטרק השני עם תחילת השלישי יכולתי כבר לנחש מה כתוב ב- Liner Notes, "ג'ואל הושפע עמוקות מהתקליטים שהותיר לו סבו עליהם הוא החליט להותיר את חותמו המיוחד".
המגבר בנוי כמו שאנחנו אוהבים שציוד יהיה בנוי. מאסיבי, כבד, טקסטורה נעימה לעין ולתחושת היד וכפתורים נאים ונעימים למגע. שנית זהו אחד המגברים הטרנזיסטורים המהנים והמרגשים שהיו לי בתקופה האחרונה. וזה מפתיע בפני עצמו משום שעובדה זו שברה מין סטיגמה קטנה שהסתובבה אצלי בראש.
בשנות ה 40 לחייו, כאשר ברונסלב הוברמן ידידו, נידנד לו שיכתוב שוב מוסיקה קלסית, תזמורתית. את היצירה הראשונה שכתב מאז שנשבע שיעסוק אך ורק במוסיקה לסרטים, כתב לכינור סולו בליווי תזמורת. זהו הקונצ'רטו לכינור היחיד שכתב וולפגנג קורנגולד ואת היצירה הוא הקדיש, ללא אחרת מאשר אלמה מאהלר, אלמנתו של גוסטב שהיה השראתו הגדולה ביותר אי פעם, מצעירותו.


hifimusic
אודות
תנאי שימוש
צור קשר
אוהבים את
hifimusic?
סקירות אודיו
הכל
הגברה
רמקולים
מקורות
אחר
סקירות מוזיקה
הכל
קלאסי
ג'אז
פופ/רוק/אלטרנטיבי
עולם/ישראלי/אחר
קישורים
מותגים על פי שם
מותגים על פי יבואן
מומלצים
הפורום
הרשם
לוח בקרה
הודעות אחרונות