עכשיו 26/03/19 06:29
תמורת המחיר (הלא נמוך!) מקבלים כאן מכשיר מעוצב מאוד (גם אם לא יתאים לכל טעם) ומשוכלל, ביצועים סוניים נטולי חסרונות, מעט תיבול כדי לא לשעמם, ותחושה יוקרתית מכל עבר. אם ה- N51 הוא סימן מייצג לכל סדרת ה- Noble החדשה, אז נראה שבוצע פה מהלך להתאים יותר לרמקולים של תקופתנו. אלו הפכו להיות יותר "מדויקים", ולכן מתאימה להם אולי הגברה עם קצת יותר אופי. במקרה הזה קצת יותר "גודל" וקצת יותר באס, כמו גם יכולת להניע עומסים יותר קשים - אז זה כיוון הגיוני מאוד.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות. אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
הסימפליסיטי II של חברת ת’אלס השוויצרית מבחינתי טורפת קלפים מחדש! היא זרוע הפיבוט הטובה ביותר ששמעתי בחיי. מיכה הוברט פשוט ייצר פה “שעטנז” הנדסי מוצלח ומדהים מאין כמוהו. היתרונות בפיבוט, עם הנדסה מדויקת וגאונית של טראקינג כמעט לינארי לחלוטין עם אחוזי עיוות מינוריים של כמה אפסים אחרי הנקודה העשרונית. ללא ספק הישג מכני אדיר ומרשים ברמה גלובאלית. מי שישמע את הזרוע הזו בסביבה נכונה וטובה יבין בדיוק על מה כולם מדברים.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה. למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים. 'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה. למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
השבועות שהסט הזה ישב אצלי וניגן לתדהמתי היו נעימים והחזירו לי קצת ממהתרגשות שסט אוזניות משובח באמת יודע לעשות ולנגן. האינטימיות הזו שדרייברים קרובים לאוזן ומוסיקה שמנגנת כל כך קרוב (והפעם גם עם במה מקסימה קידמית ומיוחדת) לא משתווה לשום דבר אחר ולשום מערכת סטריאו אי שם.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית. האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
המגבר מנגן מוסיקה! אבל הוא לא נוטה “למוסיקאליות”, חמימות אנלוגית, עושר, או מצד שני לבהירות או חדות. הוא פשוט מחליק את הסיגנל מוגבר מצד לצד בצורה נכונה עד כמה שבולדר חשבו לנכון בהשקעה. וזה משהו שלא מעט מגברים מאד מאד מאד יקרים עושים, ולשם גם רב חברות הי אנד מנסות להגיע ברמות הללו. צריך להבין שהן מכוונות לכך תכנונית. בדיוק כמו הרמקולים הגדולים והיקרים ביותר בתחום. משתדלים לאפס דיסטורשיין, טיימינג מושלם, שקיפות ושליטה בפול רינג’. ובדיוק כך המשולב שלפנינו מנגן.
קלארק היא אמנית טוטאלית- גיטריסטית מצוינת, עם קול נפלא, וכמובן כותבת ומלחינה נהדרת. היא מסנתזת רוק, עם רוק מתקדם, פופ, ג'אז ,ומוזיקה אלקטרונית, כשעל הכול שורה לא פעם אוירה של מיוזיקל או סרט מצויר (שעל השפעותיהם העידה לא מעט). היא נעה בין רכות להתפרצויות וירטואוזיות, בריפים חזקים של גיטרות האהובים עליה, ומלהטטת בקולה באוקטבות, סגנונות וגוונים שונים.
הלקסמן טבעי מאד מצד אחד ואפשר לקרוא לו מאוזן. אך אין חשיפת פרטים אידיוטית או הילה מלאכותית אודיופילית, אלא משהו אחר משכר לחלוטין. יש פה יכולת להעביר את התקליטים בצורה שובת לב ואנרגטית מאד. לא חסר שום תדר או פרט, אבל אין הדגשות בכוח. הוא לא ייפה מה שלא הוקלט כמו שצריך, אך כן יעביר את המוסיקה במסוע של משי. הוסיפו זוג שנאי MC בדואל מונו, אופציה לחיבור זוג ראשים, היכולת לנגן מונו וה- "articulator" וקיבלנו את אחת ההפתעות הגדולות שלי אישית היו בהי אנד מזה שנים!
הסימפוניה הראשונה של מאהלר היא כנראה המלודית ביותר מתוך סייקל היצירות שלו. למרות התחושה המרוחקת והמעופפת בגין התזמור המעורבב והמיוחד, אפשר להצביע על נושאים מיוחדים, השפעות והשראות שמאהלר שירבב בתוכה בכל פרק ופרק. היא פתיחה נהדרת לתוך עולמו המיוחד והמאסיבי של מאהלר מבלי ל"הידקר" בינתיים.
לסיכום החלק הראשון אומר שה- 701 התגלה כרמקול שונה לחלוטין, אפילו הפוך בתכונותיו מה- WLM La Scala. בעוד ה- La Scala נוטה להבליט קצת את המיד ולספק באס גדול, רך ועמוק יחסית למידותיו עם גבוהים בעלי טאצ' ליכלוך וסלחנות, ה- 701 הולך לכיוון של טוויטר עם צליל סולידי ללא גבול עליון, מיד ונמוכים מדוייקים וללא פיק או חורים ניתנים לזיהוי. הייתי יכול לדבר עכשיו על יחס התמורה לכסף הנדיר, ועל עוד כל מיני תכונות והשוואות, אך אני מעדיף לשמור את הסיכום האמיתי לחלק הבא.
10 קטעים באלבום שמתוכם כמעט כולם פרי עטו של טוואנר כאמור, עם כמובן עיבודים מדהימים ל גיטרה קלאסית, אקוסטית, בריטון ו 12 מיתרים לצד חצוצרה ופלוגהורן המנוגנים לעילא מנשמתו של פרסו! BLUE IN GREEN – הוא מחווה למיילס דיויס וביל אוונס מאלבום הג'אז הטוב בכל הזמנים KIND OF BLUE מנוגן בצורה מצמררת ומסמרת שיער מהזוג.
ב- HD11 יש את כל מה שאני אוהב ב- DAC או במקור באופן כללי. יש בו את החום והמלאות הטבעיים של כלים אקוסטיים, יש לו את הבשר והמשקל בבאס וגבוהים שאי אפשר בשום אופן לקרוא להם סגורים, אבל הם כן חלקים ורכים. ברמה המוזיקלית ה- 11 יודע איך אני אוהב להאזין למוזיקה. שתזרום, שתהיה משוחררת, שארגיש שבני אנוש מנגנים או שרים ולא מכונות או רובוטים. אני לא אוהב שמעיקים עלי עם דינמיות, לא עם גודל אדיר ולא עם פירוט מלאכותי.
ההקלטה מבית ZIG ZAG והיא לעילא. הגישה של AE גם מאד פיוריסטית והנגנים שלה נבחרים בקפידה והם וירטואוזים אחד אחד, כך שלהקליט אותם זו כנראה חוויה מדהימה, לכל טכנאי הקלטות.
יש שם בסיס נהדר ברמות הגבוהות ביותר, כך שזה לא פלא שזה יוצא פיקס!


hifimusic
אודות
תנאי שימוש
צור קשר
אוהבים את
hifimusic?
סקירות אודיו
הכל
הגברה
רמקולים
מקורות
אחר
סקירות מוזיקה
הכל
קלאסי
ג'אז
פופ/רוק/אלטרנטיבי
עולם/ישראלי/אחר
קישורים
מותגים על פי שם
מותגים על פי יבואן
מומלצים
הפורום
הרשם
לוח בקרה
הודעות אחרונות