עכשיו 21/10/17 13:28
תמורת המחיר (הלא נמוך!) מקבלים כאן מכשיר מעוצב מאוד (גם אם לא יתאים לכל טעם) ומשוכלל, ביצועים סוניים נטולי חסרונות, מעט תיבול כדי לא לשעמם, ותחושה יוקרתית מכל עבר. אם ה- N51 הוא סימן מייצג לכל סדרת ה- Noble החדשה, אז נראה שבוצע פה מהלך להתאים יותר לרמקולים של תקופתנו. אלו הפכו להיות יותר "מדויקים", ולכן מתאימה להם אולי הגברה עם קצת יותר אופי. במקרה הזה קצת יותר "גודל" וקצת יותר באס, כמו גם יכולת להניע עומסים יותר קשים - אז זה כיוון הגיוני מאוד.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות. אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
הסימפליסיטי II של חברת ת’אלס השוויצרית מבחינתי טורפת קלפים מחדש! היא זרוע הפיבוט הטובה ביותר ששמעתי בחיי. מיכה הוברט פשוט ייצר פה “שעטנז” הנדסי מוצלח ומדהים מאין כמוהו. היתרונות בפיבוט, עם הנדסה מדויקת וגאונית של טראקינג כמעט לינארי לחלוטין עם אחוזי עיוות מינוריים של כמה אפסים אחרי הנקודה העשרונית. ללא ספק הישג מכני אדיר ומרשים ברמה גלובאלית. מי שישמע את הזרוע הזו בסביבה נכונה וטובה יבין בדיוק על מה כולם מדברים.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה. למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים. 'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה. למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
השבועות שהסט הזה ישב אצלי וניגן לתדהמתי היו נעימים והחזירו לי קצת ממהתרגשות שסט אוזניות משובח באמת יודע לעשות ולנגן. האינטימיות הזו שדרייברים קרובים לאוזן ומוסיקה שמנגנת כל כך קרוב (והפעם גם עם במה מקסימה קידמית ומיוחדת) לא משתווה לשום דבר אחר ולשום מערכת סטריאו אי שם.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית. האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
המגבר מנגן מוסיקה! אבל הוא לא נוטה “למוסיקאליות”, חמימות אנלוגית, עושר, או מצד שני לבהירות או חדות. הוא פשוט מחליק את הסיגנל מוגבר מצד לצד בצורה נכונה עד כמה שבולדר חשבו לנכון בהשקעה. וזה משהו שלא מעט מגברים מאד מאד מאד יקרים עושים, ולשם גם רב חברות הי אנד מנסות להגיע ברמות הללו. צריך להבין שהן מכוונות לכך תכנונית. בדיוק כמו הרמקולים הגדולים והיקרים ביותר בתחום. משתדלים לאפס דיסטורשיין, טיימינג מושלם, שקיפות ושליטה בפול רינג’. ובדיוק כך המשולב שלפנינו מנגן.
קלארק היא אמנית טוטאלית- גיטריסטית מצוינת, עם קול נפלא, וכמובן כותבת ומלחינה נהדרת. היא מסנתזת רוק, עם רוק מתקדם, פופ, ג'אז ,ומוזיקה אלקטרונית, כשעל הכול שורה לא פעם אוירה של מיוזיקל או סרט מצויר (שעל השפעותיהם העידה לא מעט). היא נעה בין רכות להתפרצויות וירטואוזיות, בריפים חזקים של גיטרות האהובים עליה, ומלהטטת בקולה באוקטבות, סגנונות וגוונים שונים.
ה- 1US הוא מכשיר לא קונבנציונאלי. זה מתבטא בצורתו החיצונית, בצליל שהוא מפיק ובפיצ'רים שהוא מציע. הסאונד, מלא, גדול, עשיר, מוכוון תחום נמוך עם קצת roll off בתחום הגבוה מזכיר לי קצת את ה- Atoll אך הולך יותר רחוק ובעל תכונות סוניות משופרות. יש בו מן אפקט "חיות", לא בהקשר הטונאלי (שדווקא מסמן בדר"כ הרבה אמביאנס) אלא בהקשר החווייתי - מיידי שלא כל כך קל למצוא.
אני ללא ספק אקבל אם מישהו לא יבין, היכן המרכז, היכן המוסיקה? אבל בשמיעות חוזרות, ניתן ללא ספק להבין קצת את ליבו של ברוקנר, את הבוסר המעניין ואת הגוונים שרצה לצייר כאן, על קנבס די אדיר בעצם. של ארבעה פרקים די מטורפים. זו יצירה כאמור שאני עדיין לא תופס איך לא יצאה כחלק אינטגרלי ברפרטואר היצירות של המלחין.
הראש הזה הוא כנראה היקר ביותר ששמעתי אצלי בסט אי פעם, והתרגשתי מאד לשמוע אותו בשעות הראשונות, מה גם שההרגשה הזו המשיכה הלאה בכל יום שהגעתי הביתה והדלקתי את המערכת. תחושת ההתרגשות הזו לא הפסיקה כמו עם שאר הציוד שאנו קונים בדרך כלל כאשר ירח הדבש מסתיים. לאורטופון אנה יש יכולות שלא שמעתי מראשים אחרים אצלי בסט אפ, אך במקביל אין לה כמעט “סאונד\צבע” משלה, משהו שמאד מאד קשה להשגה כפי שידוע לכולנו.
נשמע מוכר? זה כנראה בגלל שנתקלתם בפרוייקט הצרפתי Nouvelle vague שעשה פחות או יותר אותו דבר לפני כמה שנים... { דפש מוד בסגנון בוסה נובה? אללא יוסטור, אבל יצא חינני } אבל עם כל הציניות בצד, עברתי ברשת על כמה דוגמאות ליצירה שלהם, ו-וואללה לא רע בכלל!
שימו לב, ביום חמישי ה- 17.11.11 נקיים מפגש אנלוג (פטיפונים) ראשון. בתוכנית הרצאת אורח של מר. Robert Suchy מחברת Clear Audio, שידבר על תחום האנלוג החל מהיצור והרכיבים ועד למדיה. בפנים תמצאו את לינק ההרשמה.
את Sentir עיבד והפיק הספרדי חוויאר לימון, שגם מנגן בגיטרה ספרדית ושותף לכתיבת חלק מן השירים. רוב השירים הם שירי לדינו מסורתיים. מהגרסא הספרדית שרקחו ל"הללויה" של ליאונרד כהן הסתייגתי מעט בתחילה, היום אוהב אותה מאוד. היא שונה מביצועי הסטנדרט האופייניים לשיר, ולוקחת אותו למקום אחר ומעניין.


hifimusic
אודות
תנאי שימוש
צור קשר
אוהבים את
hifimusic?
סקירות אודיו
הכל
הגברה
רמקולים
מקורות
אחר
סקירות מוזיקה
הכל
קלאסי
ג'אז
פופ/רוק/אלטרנטיבי
עולם/ישראלי/אחר
קישורים
מותגים על פי שם
מותגים על פי יבואן
מומלצים
הפורום
הרשם
לוח בקרה
הודעות אחרונות