הרגשה, עמידות, איזון ויכולת של טובי הטרנזיסטורים שאני אישית שמעתי בחיי, אך עם נשמה שונה, עם זרימה, עם מיד ומיד בס שלא מביישים את טובי מגברי המנורות.
הגוון המיוחד שהאוקראינים הכניסו בתכנון ובבניה, ניכר כאן מהרגע הראשון שלוחצים Play או מורידים מחט על וייניל וזה ידידי מהות התחביב שלנו.. האמושיין!
האמת? פחדתי לעלות בווליום יותר מידי, אך בפעם היחידה שניסיתי ועם מוסיקה מאוד עמוסה ובועטת, נראה שלמגבר הזה אין סוף כוח.
ווייט מפגין ב- Blunderbuss שליטה פנומנלית בכל מקורות ההשפעה עליו- ברוק, בבלוז, ברית'ם נ בלוז, בפולק דרומי, בפאנק, ואף בפרוג-רוק. הוא נע מלד-זפלין לחיפושיות , ואם בעבר מצאנו אותו שר למשל כג'ים מוריסון לרגע, כאן הוא מופיע כרוברט פלאנט בתחילה וכפול מקרטני בהמשך.
Blunderbuss הוא אלבום פנטסטי, סוחף, מכיל עולם ומלואו. הוא טוב לכל אורכו החל מפראזת הפתיחה בפסנתר חשמלי (מסוג משפטים מוזיקליים "פשוטים" האופיניים לווייט), שומר על מתח, עצמה ,תנועה מתמדת וגיוון.
הפונטיין מייצג עבורי שילוב נהדר של ותיק ומודרני, דיגיטלי ואנלוגי, מוזיקליות ואיזון, רגש ודיוק.
התחום הדיגיטלי שלו מזכיר לי את המכשירים המודרניים יותר, הנתונים והטכנולוגיה מחזקים את הכיוון הזה. אך הסאונד הכללי שלו לא הולך לכיוון האנליטי שלעיתים מוצרים כאלו מייצרים. הוא אנושי, מוזיקלי, יודע לייצר עדינות אמיתית ועושה כל זאת בסאונד מאוזן ונקי בלי שטיקים וטריקים.
זהו אחד המכשירים הורסטיליים ביותר שנתקלתי בהם, וכל אחד מהפיצ'רים מרשים בפני עצמו.
אם אפשר להגדיר את סגנונה המובהק של השלישיה, הרי שהוא ה"ג'אז הצועני" האירופאי במיטבו. הקסם המוסיקלי הצועני, שהתפתח במסעות הנדודים של הצוענים ברחבי מרכז אירופה, ועבר מדור לדור על פני אין ספור פגישות בערבי החניה של המחנה, סביב המדורות, היין, עשן הסיגריות ועם הגיטרות, הכינורות והאקורדאון.
השלישיה נחשבת- ובצדק- לממשיכי דרכם של הגיטריסט - מדג’נגו ריינהרדט, והכנר- סטפן גראפאלי.
לקח לי זמן להתרגל להתנהגות המשעשעת של הפטיפון כעת. כל פעם שהנחתי תקליט חדש או הפכתי צד הבהמה המגודלת החלה לנוע מטה מעלה בקלילות של בלרינה.
ה- DOSים העניקו אופי יותר רך, גדול, זורם. משהו שאני באופן אישי משייך לצליל יותר "ישן", אך לא במובן השלילי, ההיפך, כמשהו שלפעמים מפוספס במוצרים מודרניים.
אך מה שהייתי רוצה יותר מהכל זה שתפתחו את הראש למוצרים משלימים כגון אלו. יש שתמיד יראו אותם כ- "בזבוז כסף",
אני דווקא רואה אותם כפוטנציאל לחסכון.
ניקולאי זניידר הוא אחד מהכנרים המוכרים כיום בתחום ושמו מתנוסס לא רק ככנר מהשורה הראשונה, אשר מנגן
ברחבי העולם – אם ברסיטלים או בקונצרטים, אלא גם כמנצח.
המנצח הצליח לאגד, לאסוף ולהפיח בחברה שלנו חיים שלא ידעתי על קיומם. הבלחות קרשנדו מטורפות, אדיקות
בסקשנים השונים, כניסות מדויקות של כלי ההקשה ושל הנשפנים שעושים כאן עבודה קשה ומדהימה כאחד ועוד כהנה
וכהנה.
החזרה לסט המקורי היתה נפילה קשה. ממש בדיחה לא מצחיקה לעומת הביצוע המדהים ששמעתי לפני רגע.
אני מאוד מתחבר לאחת הטענות של יהושע. למרות שאתה מקבל איזו תחושה כללית על אופי הסט, אצלי זה היה זריקת מודרניות/ניקיון/צלילות/דרמטיות/חושפנות, המאפיינים הסוניים הספציפים יכולים להשתנות מתקליט לתקליט.
ברמה הפיזית, כמו כל מוצרי אויידה שיצא לי להכיר שני המוצרים בנויים יפה ואיכותי, נעימים למגע ולמראה ומעניקים תחושה מחניפה של איכות.
חמשת הנגנים הראו בדיוק מאיזה חומר הם קרוצים והצליחו לעורר באחת היצירות הקשות ברפרטואר הקאמרי -צלילים
ענוגים ומצוינים ללא ספק.
ערב מקסים, ארוך מאד, אך מהנה ומרגש במיוחד. אז בלי הרבה ציפיות או עם דף חלק, אתמול היתה הצלחה וזכיתי
שוב לערב מדהים עם מוסיקה עילאית של ממש.
בעוד שבועיים החוג למוסיקה קאמרית מביא את המת'יאוס פאסיון של באך לא פחות..
ובעוד חודשיים ג'נין יאנסן תגיע לארץ לערב קאמרי יחד עם כמה מהשמות כאן..
בפרק הראשון של סדרת המאמרים האנלוגיים, עובר איתנו אייל על העקרונות הבסיסיים של השחזור האנלוגי בעזרת פטיפון, ובין היתר על תהליך הכנת המדיה.
"כשחושבים על זה – די מדהים שניתן להקליט ולנגן מוזיקה מתקליט. לי, באופן אישי, מהנדס אלקטרוניקה מבציר שנות התשעים עם חיבה מיוחדת לעיבוד אותות דיגיטאליים, הרבה יותר פשוט להבין דגימה של סיגנל לצורך הקלטה, והעברת הדגימות דרך פילטר וממיר דיגיטאלי לאנלוגי כדי לשחזר את הצליל."
האלבום האחרון להיום הוא זה שזכה להתעניינות הרבה ביותר מצד קהל האורחים.
אולי בצדק, זה באמת אלבום מעניין.
מדובר בשנים עשר טרקים, וכפי שהשם מרמז מכילים שירים מצרפת וברזיל בתפזורת + הפתעה.
ה- 750 הינו יצירת מופת מבחינה טכנולוגית, מבחינה ויזואלית, פונקציונאלית וסונית.
כמה שחיפשתי וחפרתי לא מצאתי אפילו אספקט אחד בו הוא נכשל.
הוא הציג סאונד ניטראלי וצלול אבל בשום אופן לא יבש או קשה. בניגוד להרבה מוצרים שיודעים לעשות משהו טוב אך על חשבון דברים אחרים, ה- 750 הפגין רמה אחידה לאורך כל הטווח הטונאלי.
בהופעות החיות הופתעתי לגלות שהשחזור המוזיקלי הקשיח עושה רק טוב וכאילו מעלה את רמת האנרגיה שאני מקבל, בחומרים יותר רומנטיים העדפתי כיוון אחר.
למה לא? כי זה היה פשוט פתטי. אני לא יודע איך לתאר בדיוק את הנאמבר הזה, ספק דיקלום, ספק ראפ. קורא מהדף בחוסר חשק, שום איכות מוזיקלית ולא שהטקסט הצליח לכפר על משהו.
האפשרות הזו לספק מתח רצוף ונקי למוצרים שכאלו יכול להוביל עבורנו, רכישת מוצרים "זולים" יותר מאותו היצרן ועדיין להנות מטכנולוגיה ומסאונד הבית של החברה.
השינויים שהוא יעשה, גם אם הם מינוריים, יוכלו בסופו של דבר לשפר, לסדר או לחזק לא מעט... ובעצם לתקן קטנות, שאף ציוד אחר (כולל כבלים) לא יוכל להם או לפחות לא בעדינות הזו.
טטצלאף ממשיך להדהים בכל רגע ובכל פינה ביצירה ויחד עם הליווי המלכותי של תזמורת הרדיו בהנחייתו של הבולדוג -
יארבי.. הלייבל מצליח להוציא כותר מרשים ביכולות, בסאונד ובמוסיקה מרגשת מאין כמותה.
זהו אחד הכותרים הטובים של שנת 2011 ללא ספק וכמובן הגיע בהפתעה רבה, כמו בכל פעם שהקונצ'רטו לכינור של
שומן מופיע, אך לא רק.