עכשיו 16/08/17 20:11
הסימפליסיטי II של חברת ת’אלס השוויצרית מבחינתי טורפת קלפים מחדש! היא זרוע הפיבוט הטובה ביותר ששמעתי בחיי. מיכה הוברט פשוט ייצר פה “שעטנז” הנדסי מוצלח ומדהים מאין כמוהו. היתרונות בפיבוט, עם הנדסה מדויקת וגאונית של טראקינג כמעט לינארי לחלוטין עם אחוזי עיוות מינוריים של כמה אפסים אחרי הנקודה העשרונית. ללא ספק הישג מכני אדיר ומרשים ברמה גלובאלית. מי שישמע את הזרוע הזו בסביבה נכונה וטובה יבין בדיוק על מה כולם מדברים.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות. אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
השבועות שהסט הזה ישב אצלי וניגן לתדהמתי היו נעימים והחזירו לי קצת ממהתרגשות שסט אוזניות משובח באמת יודע לעשות ולנגן. האינטימיות הזו שדרייברים קרובים לאוזן ומוסיקה שמנגנת כל כך קרוב (והפעם גם עם במה מקסימה קידמית ומיוחדת) לא משתווה לשום דבר אחר ולשום מערכת סטריאו אי שם.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה. למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים. 'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה. למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
המגבר מנגן מוסיקה! אבל הוא לא נוטה “למוסיקאליות”, חמימות אנלוגית, עושר, או מצד שני לבהירות או חדות. הוא פשוט מחליק את הסיגנל מוגבר מצד לצד בצורה נכונה עד כמה שבולדר חשבו לנכון בהשקעה. וזה משהו שלא מעט מגברים מאד מאד מאד יקרים עושים, ולשם גם רב חברות הי אנד מנסות להגיע ברמות הללו. צריך להבין שהן מכוונות לכך תכנונית. בדיוק כמו הרמקולים הגדולים והיקרים ביותר בתחום. משתדלים לאפס דיסטורשיין, טיימינג מושלם, שקיפות ושליטה בפול רינג’. ובדיוק כך המשולב שלפנינו מנגן.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית. האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
מה שניתן לנקות- הדסק עושה את זה בצורה הטובה ששמעתי + מעצים את יכולת הסט אפ להוציא סאונד מהתקליט. מה שטבוע על הפלסטיק, שום מכונה לא תצליח לשחזר. ביחס למכונות סטנדרטיות, איתן הגעתי להשתמש בתרכובות מסובכות ואגרסיביות, עדיין נראה שהאודיו דסק עושה משהו מעבר לכך. אנחנו הרי יודעים שאי אפשר "לתקן" את כל התקליטים באשר הם, וזה עניין שמשתנה בין הדפסה ומצב תקליט ותקליט. אבל מנסיון של חצי שנה, המגמה היא של שיפור ניכר ממה שהיה לי קודם עם מכונות שאיבה.
קלארק היא אמנית טוטאלית- גיטריסטית מצוינת, עם קול נפלא, וכמובן כותבת ומלחינה נהדרת. היא מסנתזת רוק, עם רוק מתקדם, פופ, ג'אז ,ומוזיקה אלקטרונית, כשעל הכול שורה לא פעם אוירה של מיוזיקל או סרט מצויר (שעל השפעותיהם העידה לא מעט). היא נעה בין רכות להתפרצויות וירטואוזיות, בריפים חזקים של גיטרות האהובים עליה, ומלהטטת בקולה באוקטבות, סגנונות וגוונים שונים.
הוא גרם לי להסתכל על התחום הזה קצת אחרת, הוא גרם לי להבין שלמרות דעתי עד היום, אפשר להגיע לרמת סיפוק ממגבר אינטגרייטד גם במחיר כזה. בשבילי זה המון.
סלחנותו של ה- IN200 לא עמדה לו לרועץ בשום שלב. הוא מעולם לא נשמע פשוט, הוא נשמע תמיד חוויתי ומהנה ובספר שלי זה יותר חשוב מקומפלימנט כזה או אחר.
נהוג לכנות את רובן פורד אמן פיוז'ן ג'אז, אבל זו הגדרה קצת חסרה. פורד משלב בין בלוז וג'ז (הוא כמעט ולא מנגן רוק) באופן מרהיב. הוא מנגן פרזות בלוזיות
"twelve bar" תקניות ומענגות כמו שחובבי הג'אנר רגילים לשמוע אצל בלוזרים טהורים, ופתאום, ללא הודעה מוקדמת, הוא זורם לסולמות ג'זיים לחלוטין, כשהחיבור עם הבלוז הוא טבעי וזורם מאין כמוהו באופן שאני לא מכיר אצל אף אמן.
צמד המוצרים שמר על אחידות סונית לאורך הבחינה. הם נשמעו תמיד מוזיקליים, בעלי תחום תחתון מלא ועשיר אך בכלל לא נפוח, ולמרבה הפלא אפילו בעלי כח רב (אם כי לא בעלי סאונד כוחני).
עם זאת יתרונותיהם הסוניים הגיעו בשלב גבוה יחסית בסולם הווליום אליו אני רגיל. אצל אדם מהשורה זה יחשב ווליום האזנה רגיל, אצלי מעט גבוה מזה.
ווייט מפגין ב- Blunderbuss שליטה פנומנלית בכל מקורות ההשפעה עליו- ברוק, בבלוז, ברית'ם נ בלוז, בפולק דרומי, בפאנק, ואף בפרוג-רוק. הוא נע מלד-זפלין לחיפושיות , ואם בעבר מצאנו אותו שר למשל כג'ים מוריסון לרגע, כאן הוא מופיע כרוברט פלאנט בתחילה וכפול מקרטני בהמשך. Blunderbuss הוא אלבום פנטסטי, סוחף, מכיל עולם ומלואו. הוא טוב לכל אורכו החל מפראזת הפתיחה בפסנתר חשמלי (מסוג משפטים מוזיקליים "פשוטים" האופיניים לווייט), שומר על מתח, עצמה ,תנועה מתמדת וגיוון.
הסטנטור נשמע לי כמייצג אופייני של רמקולים מודרניים, דווקא לא מהזן האנליטי מאוד, כן מהזן שאפשר להוציא ממנו הרבה יכולות שאי אפשר להוציא מרמקול "תקופתי" כמו שלי. ברוק, בלוז או פיוז'ן, וגם בז'אנרים שלי בהקלטות הטובות יותר הוא נשמע נפלא ולעיתים משמעותית טוב מהרמקול שלי. התיבה הסגורה תועיל למי שאוהב באס מדויק, וגם למי שיש חדר קטן יחסית ורוצה רמקול גדול עשוי להרוויח מזה. אפילו אני שלא כל כך מתחבר לזן, כשחזרתי לאחר תקופה לשמוע ברמקול שלי פתאום הרגשתי שהוא "מרוח" מידי.
הפרק הראשון הוא המלודי ביותר בו רחמנינוף מציג למאזין את הנושא המרכזי בשלל צבעים. היפה ביניהם הוא כעבור כמה דק' שסקציית הצ'לים מבצעת את הנושא כאשר חלק מהתזמורת מנגנת מאחוריהם בשילוב - בהרמוניה מושלמת. זוהי מוסיקה רוסית במיטבה. למרות שרחמנינוף כבר שנים רבות לא חי שם אלא במערב.


hifimusic
אודות
תנאי שימוש
צור קשר
אוהבים את
hifimusic?
סקירות אודיו
הכל
הגברה
רמקולים
מקורות
אחר
סקירות מוזיקה
הכל
קלאסי
ג'אז
פופ/רוק/אלטרנטיבי
עולם/ישראלי/אחר
קישורים
מותגים על פי שם
מותגים על פי יבואן
מומלצים
הפורום
הרשם
לוח בקרה
הודעות אחרונות