עכשיו 28/08/15 03:08
יש ל- 777 לא מעט נקודות חזקות שלא ניתן להתעלם מהן. זהו אחד הממירים המשוכללים ביותר שפגשתי. בחירת משתמש בין שני ממירים, בכל אחד מהם בחירה בין מספר פילטרים יעודיים, אפשרות להגדרת אפסמפלינג לכל רזולוציה שרוצים, אפשרות להפעלת מנגנון ביטול ג'יטר, בחירה אוטומטית של קונפיגורציה על פי רזולוצית המקור (חשוב מאוד כשיש כל כך הרבה אופציות!), שפע כניסות דיגיטליות, דרגת קדם שפופרתית כולל כניסות אנלוגיות, חלון תצוגה מצוין ומארז מהיפים שיש לטעמי.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית. האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
ה- Ayon סיגמה הציג חבילה מרשימה מאוד. מארז נאה ומאסיבי, כמות (וסוג) כניסות דיגיטליות לא אופיינית לממירים בשום רמת מחיר, סט פיצ'רים רחב בו בין השאר: USB אסינכ', DSD, שלט, בחירת פילטר, אפסמפלינג נתיק, שתי רמות גיין, ווליום קונטרול ועוד. התרשמתי במיוחד מהאופי המוזיקלי שהתאים לגמרי לטעמי. זה ממיר ש"מנגן" לא "מעבד ביטים" וזה אולי הדבר הכי חשוב. מתקבל סאונד בגודל טוב, מלא וכבד כשצריך, פתוח כשצריך, ועם טיפת "קסם" בגבוהים שעושים אותו פחות סולידי/אטום ויותר מרחף.
קלארק היא אמנית טוטאלית- גיטריסטית מצוינת, עם קול נפלא, וכמובן כותבת ומלחינה נהדרת. היא מסנתזת רוק, עם רוק מתקדם, פופ, ג'אז ,ומוזיקה אלקטרונית, כשעל הכול שורה לא פעם אוירה של מיוזיקל או סרט מצויר (שעל השפעותיהם העידה לא מעט). היא נעה בין רכות להתפרצויות וירטואוזיות, בריפים חזקים של גיטרות האהובים עליה, ומלהטטת בקולה באוקטבות, סגנונות וגוונים שונים.
הלקסמן טבעי מאד מצד אחד ואפשר לקרוא לו מאוזן. אך אין חשיפת פרטים אידיוטית או הילה מלאכותית אודיופילית, אלא משהו אחר משכר לחלוטין. יש פה יכולת להעביר את התקליטים בצורה שובת לב ואנרגטית מאד. לא חסר שום תדר או פרט, אבל אין הדגשות בכוח. הוא לא ייפה מה שלא הוקלט כמו שצריך, אך כן יעביר את המוסיקה במסוע של משי. הוסיפו זוג שנאי MC בדואל מונו, אופציה לחיבור זוג ראשים, היכולת לנגן מונו וה- "articulator" וקיבלנו את אחת ההפתעות הגדולות שלי אישית היו בהי אנד מזה שנים!
הפרק השני הוא האהוב עלי ומלינקוב עושה זאת על פי דעתי האישית טוב משוסטקוביץ בעצמו, בנו ונכדו יחד. הפרק מתחיל בליווי מסקציית המיתרים בצורה שנותנת מצע עשיר ורומנטי לפסנתר שמגיע בלחישה אחריהם. מלינקוב פוצח בתווים הראשונים על גבול השקט שהוא הצליח להוציא מהגראנד פיאנו בהקלטה. תווים יפים וענוגים בנושא מקסים. למניקוב יכולת הבעה אדירה והפרק הזה על כל שבעת הדק' שלו, שווה את הדיסק כולו!
נושא ההרצאה היה תוכנות השמעה למחשבי אודיו. המיקוד היה מעבר על יתרונות וחסרונות ומעבר קצר על תפעול וחזות של כל תוכנה. הסטאפ בלט בפתיחות, סאונד גדול ומוסיקליות. הרמקול הפתיע בגודל הסאונד (הגדול) שהצליח למלא את החדר עם כל יושביו לעומת גודלו הפיזי הצנוע. ברכות לזוכים, ברכות למשתתפים, ברכות למציגים, ברכות לפטיסרי שהתענגנו על מאפיו ומעל לכל ברכות לגבי שתרם את המקום, הזמן, הציוד ונסיונו לערב מהנה ומוצלח זה, כן ירבו.
פסטיבל הג'אז באילת 2013 הרבה תמונות מעט דיבורים... כ- 100 רגעים מתועדים ממספר הופעות בפסטיבל הג'אז שהיה מהמוצלחים אם לא המוצלח ביותר בשנים האחרונות. הרבה ג'אז, הרבה מוזיקה, מעט ג'אנק. אבל ארקפה לא היה.
המגבר הורסטילי יכול להתאים למגוון סגנונות מוסיקה. מגבר שאוצר בתוכו שפע כוח, גם אם הוא מכריז על נתון יבש של W75 לעכבה של 8 אום. המגבר ניחן בפרוט רב, דינמיות ושליטה מצוינת ברמקולים. למגבר מראה סולידי שיכול להתאים הן לסלון ביתי ממוצע והן לחדר האזנה יעודי.לא תופס מקום רב, נוח ופונקציונאלי מאוד. ישנה גם אפשרות לבעלי הפטפונים להוסיף פונו סטייג'.
סימוניאן, מצליח לנגן את היצירה באופן מצוין עם טכניקה מופלאה, מדויקת ומלאת אנרגיה. ההבנה או החיבור שלו ניכרים בין התווים "המוזרים" המנוגנים ביצירה זו. הקונצ'רטו השני הוא של סמואל ברבר. מלחין אמריקאי שבעצם נאמר עליו שהמציא את הסאונד הקלאסי, האמריקני האותנטי. מה שזה לא אומר. ברבר נולד כמה שנים אחרי קאצ'טוריאן, אך חולק את אותה התקופה הפוסט רומנטית\מודרנית הזו כמוהו בדיוק.
המגברים של טריגון שולטים באופן מרשים ביותר וללא סימנים של התאמצות בקווינטה של אופרה. בכל סוג של מוסיקה ששמתי לא זיהיתי "התפרקות" של הרמקול. לרמקולים אין בעיה חמורה של נצילות אך בכל זאת הם בעלי 2 וופרים של 6.5 אינטש ומיד באותו גודל ואם הם "מריחים" מגבר עם טיפה חוסר בטחון או בעל שליטה נמוכה הם מתפרעים ומיד מרגישים זאת.
בסה"כ אני יכול להגיד שנהנתי השנה מהפסטיבל. בערך כמו בשנה שעברה. אומנם הייתי רק ביומיים האחרונים, לא הכל היה ג'אז, וכנראה שלא נדע מה היה קורה אם לא היו הביטולים (נראה לי שפחות מוצלח) אבל אני שמח שהלכתי. ריבס היתה אמורה להיות ההופעה שהכי אהבתי, אבל איכשהו דווקא ההופעה של פארלטו השאירה אצלי משקע יותר מתמשך.
הסטנטור נשמע לי כמייצג אופייני של רמקולים מודרניים, דווקא לא מהזן האנליטי מאוד, כן מהזן שאפשר להוציא ממנו הרבה יכולות שאי אפשר להוציא מרמקול "תקופתי" כמו שלי. ברוק, בלוז או פיוז'ן, וגם בז'אנרים שלי בהקלטות הטובות יותר הוא נשמע נפלא ולעיתים משמעותית טוב מהרמקול שלי. התיבה הסגורה תועיל למי שאוהב באס מדויק, וגם למי שיש חדר קטן יחסית ורוצה רמקול גדול עשוי להרוויח מזה. אפילו אני שלא כל כך מתחבר לזן, כשחזרתי לאחר תקופה לשמוע ברמקול שלי פתאום הרגשתי שהוא "מרוח" מידי.
המכלול הנ"ל קסום ומרגש עד דמעות. המוסיקה קודמת לטקסט, מעבירה בי צמרמורות בכל פעם שהיא מתנגנת, וכמובן שביצועים תחת שרביטם של רומנטיקנים- מניחים את קסמם גם על היצורים הקשוחים ביותר שישנם. השירה ענוגה לכל אורך השירים וכאשר הסולן טוב יותר כך אפשר להרגיש בטבעיות ו"במשחק" לכאורה הרלוונטי לטקסט.


hifimusic
אודות
תנאי שימוש
צור קשר
אוהבים את
hifimusic?
סקירות אודיו
הכל
הגברה
רמקולים
מקורות
אחר
סקירות מוזיקה
הכל
קלאסי
ג'אז
פופ/רוק/אלטרנטיבי
עולם/ישראלי/אחר
קישורים
מותגים על פי שם
מותגים על פי יבואן
מומלצים
הפורום
הרשם
לוח בקרה
הודעות אחרונות