עכשיו 28/09/16 03:00
ה- XP-15 של PASS LABS למעשה יכול בנקל להיות הפונו סטייג' היחיד והאחרון שמישהו ירכוש לעצמו לכל החיים. האימפקט שהוא מביא עמו במגוון מוסיקה - אם בג'אז, קלאסי, רוק, בלוז ועוד רחב ומוגדר במיוחד. מוסיקאליות ורזולוציה הם החזקות שלו, ויחד עם טכנולוגיה לשקט, רקע שחור והתאמה נאותה ורחבה למגוון ראשים ומערכות, הם אלו שעושים אותו לאחד המכשירים עם ה VFM הגבוה ביותר שאני מכיר בתחום.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה. למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים. 'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה. למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
זהו לא בדיוק הקדם שאמליץ למי שאוהב סאונד מנורתי מובהק, אך אני מניח שכמעט כל אוהב מוסיקה שיש לו דרישות אקלקטיות בז'אנרים שונים במוסיקה, יאהב ויעריך אותו מאד. הוא הוביל מוסיקאליות, דינאמיות ויכולות מצוינות בכמעט כל ז'אנר שניגנתי דרכו. נהניתי מאד ממה שהוא יודע לעשות ומהסינרגיה שלו יחד עם המערכת האישית שלי.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית. האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
שעות על גבי שעות ביום ועם הזמן, ההרגשה נותרת שיש משהו "נכון" יציב ושקט לאורך כל הסיגנל. ההד רום שהתקבל בהמשך לאפקט השקט מסביב והיציבות, מוציאים את המוסיקה מהרמקולים בקלות יתרה. סט הכבילה ההומוגני ללא ספק נתן את הפוש האחרון בסינרגיה כל כך חשובה וקריטית במערכת שמורכבת מאבני פינה בשחזור מוסיקה ועד לניואנסים בשפה האודיופילית שניתן לאסוף בעת ההאזנה בצורה וירטואלית.
קלארק היא אמנית טוטאלית- גיטריסטית מצוינת, עם קול נפלא, וכמובן כותבת ומלחינה נהדרת. היא מסנתזת רוק, עם רוק מתקדם, פופ, ג'אז ,ומוזיקה אלקטרונית, כשעל הכול שורה לא פעם אוירה של מיוזיקל או סרט מצויר (שעל השפעותיהם העידה לא מעט). היא נעה בין רכות להתפרצויות וירטואוזיות, בריפים חזקים של גיטרות האהובים עליה, ומלהטטת בקולה באוקטבות, סגנונות וגוונים שונים.
הזרוע יחד עם הראש מביאים אנרגיה ודרייב שאני טרם שמעתי מהסט אפ הפרטי שלי ולמעשה משום סט אפ אחר שאני מכיר מקרוב. התקליטים נשמעים דרך האלמנטים ברמקול כאילו הם ללא שום תיווך! יש מידיות מרשימה של תנודות, עוד הרבה לפני שאני מדבר על המוסיקה!
הפרק השני הוא האהוב עלי ומלינקוב עושה זאת על פי דעתי האישית טוב משוסטקוביץ בעצמו, בנו ונכדו יחד. הפרק מתחיל בליווי מסקציית המיתרים בצורה שנותנת מצע עשיר ורומנטי לפסנתר שמגיע בלחישה אחריהם. מלינקוב פוצח בתווים הראשונים על גבול השקט שהוא הצליח להוציא מהגראנד פיאנו בהקלטה. תווים יפים וענוגים בנושא מקסים. למניקוב יכולת הבעה אדירה והפרק הזה על כל שבעת הדק' שלו, שווה את הדיסק כולו!
הכבלים של ארג'נטו עשו "עבודה" ללא שום עבודה נשמעת לאוזן, הם כביכול בכלל לא שם. הכבלים מאפשרים לציוד בסט אפ "לשוחח אחד עם השני" ללא שום גוון, צבע, או מניפולציות על הסאונד. הם לא מייצגים שום מחנה, או כיוון סאונד "קלאסי". כך שלדעתי הם פשוט יתאימו לכל אחד שהתאים לעצמו ולחדר מערכת שהוא אוהב לשמוע וכיף לו איתה.
בסה"כ אני יכול להגיד שנהנתי השנה מהפסטיבל. בערך כמו בשנה שעברה. אומנם הייתי רק ביומיים האחרונים, לא הכל היה ג'אז, וכנראה שלא נדע מה היה קורה אם לא היו הביטולים (נראה לי שפחות מוצלח) אבל אני שמח שהלכתי. ריבס היתה אמורה להיות ההופעה שהכי אהבתי, אבל איכשהו דווקא ההופעה של פארלטו השאירה אצלי משקע יותר מתמשך.
אחרי פאוזה עצבנית של שלושה פטפוטי פיזיקה – אנחנו חוזרים לדבר על... הבסיס. טוב זה פשוט... הכל צריך לשבת על משהו נכון? אבל כמו שכבר למדנו, בפטיפון אין דבר ממש פשוט (למרות שזה באמת פשוט יחסית לחלקים אחרים). אז הבסיס (Plinth, שסי) הוא אותו חלק שמחזיק את הפלטה. למדנו על טיבען של תנודות ועל התמודדות איתן בפטיפונים דרך הבסיס. בסופו של יום – אין דרך להעלים אותן באפס זמן, והדרך בה בחר יצרן להתמודד איתן תהווה חלק חשוב בחתימת הצליל של הפטיפון.
Dorham היה בסופו של דבר מה שנהוג לכנות: מוסיקאי של מוסיקאים, אבל זה לא אומר שזה חייב להישאר ככה. כמות ההקלטות שהותיר אחריו במגוון סגנונות ממלאת כמעט מדף על הקיר אצלי ורק חבל לי שאין עוד.
הקראט הוא ראש מעולה שנמצא בתחום ה 1000$ והוא אמצע הליין של חברת Dynavector.
החומרים שממנו הוא בנוי, הם מן המעלה הראשונה. הוא מציג יתרונות רבים של עקיבה (TRACKING) שאין שני לו כמעט, בתחום המחירים האלו. רפרודוקציה של גוונים ואיזון טונאלי מהמעולים ששמעתי, עד כדי הרגשה מטורפת של "אודיופיליה" לשמה.
שוסטקוביץ מצליח להכניס את המאזין לטראנס מוסיקאלי אדיר, לכל אורכה. משקט קודר ועד לרעש המלחמה – אשר מגיע מתזמורת אדירת מימדים. כמעט בכל העת מתנגנת לה מלודיה מקסימה, שמאפשרת כבר להבין שסטאלין האיום נפטר והמלחין יכל להשתחרר קצת מכבליו הקומוניסטים.


hifimusic
אודות
תנאי שימוש
צור קשר
אוהבים את
hifimusic?
סקירות אודיו
הכל
הגברה
רמקולים
מקורות
אחר
סקירות מוזיקה
הכל
קלאסי
ג'אז
פופ/רוק/אלטרנטיבי
עולם/ישראלי/אחר
קישורים
מותגים על פי שם
מותגים על פי יבואן
מומלצים
הפורום
הרשם
לוח בקרה
הודעות אחרונות