עכשיו 01 פברואר 2015, 13:39
הסטנטור נשמע לי כמייצג אופייני של רמקולים מודרניים, דווקא לא מהזן האנליטי מאוד, כן מהזן שאפשר להוציא ממנו הרבה יכולות שאי אפשר להוציא מרמקול "תקופתי" כמו שלי. ברוק, בלוז או פיוז'ן, וגם בז'אנרים שלי בהקלטות הטובות יותר הוא נשמע נפלא ולעיתים משמעותית טוב מהרמקול שלי. התיבה הסגורה תועיל למי שאוהב באס מדויק, וגם למי שיש חדר קטן יחסית ורוצה רמקול גדול עשוי להרוויח מזה. אפילו אני שלא כל כך מתחבר לזן, כשחזרתי לאחר תקופה לשמוע ברמקול שלי פתאום הרגשתי שהוא "מרוח" מידי.
קלארק היא אמנית טוטאלית- גיטריסטית מצוינת, עם קול נפלא, וכמובן כותבת ומלחינה נהדרת. היא מסנתזת רוק, עם רוק מתקדם, פופ, ג'אז ,ומוזיקה אלקטרונית, כשעל הכול שורה לא פעם אוירה של מיוזיקל או סרט מצויר (שעל השפעותיהם העידה לא מעט). היא נעה בין רכות להתפרצויות וירטואוזיות, בריפים חזקים של גיטרות האהובים עליה, ומלהטטת בקולה באוקטבות, סגנונות וגוונים שונים.
השילוב היה מוצלח מבחינתי. לא היתה "בריחה" מוגזמת לשום כיוון סוני, והיה ניתן להנות מהתוצאה ממש בכל סוג מוזיקה, אקוסטית, מוגברת, ווקאלית, אינסטרומנטלית, ג'אז, בלוז, קלאסית, פופ, רוק. הכל. יש בפועל רק דבר אחד שבאמת חשוב לי, וזה שהסטאפ השלם "ינגן מוזיקה" ולא רק ישמיע אותה. ואת זה צמד ה- Valvetים עשה מבחינתי בצורה ראויה להערכה. במילים אחרות אין לי בעיה לחיות עם הסאונד הזה, ובהתחשב במחירו הצנוע יחסית, מצבנו טוב.
הפרק השני הוא האהוב עלי ומלינקוב עושה זאת על פי דעתי האישית טוב משוסטקוביץ בעצמו, בנו ונכדו יחד. הפרק מתחיל בליווי מסקציית המיתרים בצורה שנותנת מצע עשיר ורומנטי לפסנתר שמגיע בלחישה אחריהם. מלינקוב פוצח בתווים הראשונים על גבול השקט שהוא הצליח להוציא מהגראנד פיאנו בהקלטה. תווים יפים וענוגים בנושא מקסים. למניקוב יכולת הבעה אדירה והפרק הזה על כל שבעת הדק' שלו, שווה את הדיסק כולו!
בתוספת ספק הכח וה-ג'מיני, ה- iDAC נשמע אוורירי ומשוחרר, ללא שום בהירות. יודע להפיק עידון ועדינות כשמתבקש, יודע להפגין דרמה - פחות ברמת הסאונד ה"שוויצי" יותר ברמה המוזיקלית. מבין כל הקבוצה, שיחזר לדעתי קלאסית וקולות אנושיים בצורה הטובה ביותר. על כל זה הוא מוסיף כניסת USB של 24/192 שעדיין לא רואים כל כך בקבוצה, וכן יציאת אוזניות עם ווליום קונטרול אנלוגי.
פסטיבל הג'אז באילת 2013 הרבה תמונות מעט דיבורים... כ- 100 רגעים מתועדים ממספר הופעות בפסטיבל הג'אז שהיה מהמוצלחים אם לא המוצלח ביותר בשנים האחרונות. הרבה ג'אז, הרבה מוזיקה, מעט ג'אנק. אבל ארקפה לא היה.
דמויות סטראו על הצד הגדול אך בתוך במה גדולה ומרווחת המאפשרת להן לא להיות מנופחות וצפופות וכן בעלות נפח תלת מימדי ולא "פלקטיות". סאונד עם תחושה משופרת של דינמיות וחיות מבלי להשמע חסר נשמה, אובר דינמי או רובוטי. בצד הטונאלי יש לנו תחום תחתון מאוד מורגש, מיד מלא גוונים ותחום גבוה מעודן שמעניק תוצאה מעט חמה בסה"כ אך לא ממש על חשבון פירוט וסימני אווירה. בקיצור מי שסגנון הסאונד הזה מדבר אליו, ומחפש ממיר שהוא קצת שונה מ"עוד מוצר מדף", בהחלט שווה לשמוע.
הקהל כולו התמסר מהרגע הראשון. הרווח בין הבמה לשורות הראשונות מיד התמלא ברוקדים. המעברים בין הכסאות מיד התמלא בחברה שעומדים ומרקדים לצלילי המוסיקה. קשישים קשישים אבל עדין יכולים לעמוד שעה וחצי ולרקוד. החברה מתיסלם משופשפים. נגינה בוטחת ללא פזיזות. לא מתביישים להתעכב על סולואים ארוכים ונהדרים. ביקשנו לבוא ולראות שם את כוכבי העבר שלנו וקיבלנו אותם בגדול וללא רגע של בושה עצמית. נתנו שואו ובגדול, נתנו ערב מקסים ובגדול, תודה ענקית לכם.
המגבר, על אף נתוני ההספק הצנועים שלו, חזק ביותר והזיז (שלא נאמר הריץ קדימה) בקלילות את הרמקולים שלי. המגבר נותן אלטרנטיבה מצוינת למי שמחפש להיכנס לליין המוצרים של KR אך לא יכול עם מגברי ה- SET האימתניים או שאין באפשרותו לפצל לשני חלקים של PRE ו- POWER (משיקולים של מיקום, תקציב ועוד).
נונו בטנקורט אהובי, נותן שם בראש עם סאונד קצת יותר מלא ועמוק של גיטרה וירטואוזית מעולה. המתופף החדש (Kevin Figueiredo) מכניס לשם קצבים וטכניקה (בעיקר מעברי דאבל בס) שמזינים את כל העסק למתח שונה מאד, מהסאונד שהיה חתימתם הבלעדית בשנות ה-90 הפאנק מטאל.. (קווין וואן הלן להזכירכם)
יחס היתרונות מול החסרונות מציג לנו תמונה מאוד אופטימית. לחיוב אציין את סט הפיצ'רים המדהים, כניסת ה- USB שגם נשמעת לא רע וגם תומכת ב- 24/96 (לא טריויאלי בכלל, ועוד סינכרונית כמובן), איכות הסאונד שמייד נאמר עליה עוד מילה או שתיים ויחס העלות תועלת הנדיר. כמובן שכמו תמיד התאמה לסטאפ זה עניין בסיסי, אך אם אתם בשוק לסוג כזה של מוצר - חובה לנסות אותו!
ה"קרייזלריאנה" הינה אולי אחת מיצירותיו היפות והמפורסמות של המלחין הרומנטי, המדהים הזה. רוברט שומאן שאת חייו המוסיקליים הקדיש כמעט במלואם לקלרה וויק - אשר לימים נהייתה, קלרה שומאן. ליופייה ולאהבתו אליה, בעוד אביה (מורו המיתולוגי) עשה הכול כדי שהשניים לא יהיו יחד. שומאן כתב לא מעט פנטזיות ויצירות לפסנתר סולו, כאשר את ה"קרייזלריאנה" כתב גם כן שבבסיסה אהבתו הנצחית לקלרה. אך את ההקדשה רשם ללא אחר מאשר לפרידריך שופן.
הצליל היה לחלוטין שונה. במה גדולה הרבה יותר. צליל "חי" משמעותית יותר. אני "נידלקתי" לגמרי מהרמקול.
היצירות הללו שאמורות להיות בדמם של המוסיקאים היושבים בשורות התזמורת ברלין. מנוגנות באופן וירטואוזי ומעורר. ועל כך אין עוררין ואי אפשר לקחת זאת מהם בשום שלב. גם האש הבוערת בקרבו של ראטל עוזרת לפרזנטציה הכללית ובכלל - התחושה שראטל, לקח את המכלול הנ"ל בצורה רצינית.


hifimusic
אודות
תנאי שימוש
צור קשר
אוהבים את
hifimusic?
סקירות אודיו
הכל
הגברה
רמקולים
מקורות
אחר
סקירות מוזיקה
הכל
קלאסי
ג'אז
פופ/רוק/אלטרנטיבי
עולם/ישראלי/אחר
קישורים
מותגים על פי שם
מותגים על פי יבואן
מומלצים
הפורום
הרשם
לוח בקרה
הודעות אחרונות