עכשיו 19/09/20 14:49
בלחיצת כפתור הייתי שוב משגר את עצמי לחללים אחרים, אם אולמות קונצרטים ברחבי העולם ואם למועדוני ג'אז קטנים או אפילו הופעות מטאל באוויר הפתוח. היכולת של הסט הזה להעביר רגשות במקביל לקווים מאד ברורים של אודיופיליה היא מעשה קסום לטעמי. אימג' חד, טימבר מדויק, במה מסודרת אם כי עגולה ומעט צרה ממה שאני מכיר, אך ללא תזוזות וללא קריסות. והכל בשקט ובאיזון כמעט מוחלט!
האלבום השלישי של טסה והכוויתים שיצא לאחרונה (El Hajar- האבנים), מסכם (עד כה לפחות) עשור מדהים עבור טסה. פוריות העבודה שלו, עם שותפו ניר מיימון, הניבה 7 אלבומים, אם כוללים את פרוייקט הכוויתים, וכולם מצויינים. באלבום הנוכחי משולבים בשירה- יעקב נשאווי , נסרין קדרי, רחלה (בבלדה נהדרת- Hilwa Marrat El Layli , היבה באטיש, תמר שאוקי, יאיר דלאל, כרמלה טסה (האם), רחל יחזקאל וכרמלה מועלם. כמו באלבומים הקודמים משלב טסה קולות מקוריים של דאוד עצמו, ושל סלאח בקמנצ'ה.
את האימפריאן החזרתי ליבואן בלב כבד מאד לאחר שבועיים תמימים שבהן שמעתי מוסיקה כמעט אקסקלוסיבית בעזרת אוזניות, עם האימפריאן כמובן ובהשוואות החוזרות ונישנות שהעברתי את עצמי ואת האוזניות בסשן הזה. האימפריאן היא אוזניית אול-ראונדר מושלמת לטעמי, וכל כך שמחתי על היכולת והפריבילגיה שנפלה בחיקי לבחון ולהאזין לה. לאחר שבועיים בבחינה די רצינית ורחבה עד מאד, אני יכול להבין מדוע היא שברה תקרת זכוכית שעד היום היתה שייכת לאחת או שתי חברות בעולם.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות. אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
הסטרים בוקס אולטרה הוא מכשיר ורסטילי, קטן, חכם ומוכשר. הוא מאפשר כל צורת ניגון רלוונטית שעולה בדעתי, ויכולות הסאונד שלו הפתיעו אותי ביחס למחירו ובכלל. נזכור שהוא נבנה עבור ניגון לדאק בעל כניסת USB, ועבור בעלי דאקים אחרים הייתי שוקל קודם מוצרים בעלי יציאה דיגיטלית תואמת. ה- "Detox" היחודי שלו, מאפשר לשפר מחשב מוזיקה פחות מוצלח, אבל גם נותן פתרון למי שמעוניין במחשב בנוסף לסטרימר שהרי אחרת יריבו שני אלו על כניסת ה- USB בדאק.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה. למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים. 'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה. למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
תמורת המחיר (הלא נמוך!) מקבלים כאן מכשיר מעוצב מאוד (גם אם לא יתאים לכל טעם) ומשוכלל, ביצועים סוניים נטולי חסרונות, מעט תיבול כדי לא לשעמם, ותחושה יוקרתית מכל עבר. אם ה- N51 הוא סימן מייצג לכל סדרת ה- Noble החדשה, אז נראה שבוצע פה מהלך להתאים יותר לרמקולים של תקופתנו. אלו הפכו להיות יותר "מדויקים", ולכן מתאימה להם אולי הגברה עם קצת יותר אופי. במקרה הזה קצת יותר "גודל" וקצת יותר באס, כמו גם יכולת להניע עומסים יותר קשים - אז זה כיוון הגיוני מאוד.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית. האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
M2TECH שיפרו את ההייפייס המקורי ברמת הפיצ'רים, נירמלו את היציאה הדיגיטלית לקבלת תדר דגימה נכון בכל הממירים ושיפרו רבים מהאספקטים הסוניים מבלי לשנות את האופי המיוחד של ההייפייס. אם לנסות לתקוף את השורה התחתונה מכיוון אחר. אחרי שסיימתי את הבחינה לא מיהרתי בכלל לחזור למחשב שלי עם ה- Evo. המשכתי לשמוע עם ה- hiFace Two ולא הרגשתי שאני מפסיד משהו זאת פשוט חווית אודיו שונה. עד כדי כך הוא טוב.
הפרק הראשון הוא המלודי ביותר בו רחמנינוף מציג למאזין את הנושא המרכזי בשלל צבעים. היפה ביניהם הוא כעבור כמה דק' שסקציית הצ'לים מבצעת את הנושא כאשר חלק מהתזמורת מנגנת מאחוריהם בשילוב - בהרמוניה מושלמת. זוהי מוסיקה רוסית במיטבה. למרות שרחמנינוף כבר שנים רבות לא חי שם אלא במערב.
שילובו של ה- Jade בסטאפ שלי העניק יתרונות ברורים בצורה של טקסטורות עשירות יותר, סאונד מעט רך ונעים יותר, קלילות וטבעיות מוזיקלית משופרת וכל זאת רק על חשבון מעט פתיחות שאם להודות אולי קצת מוגזמת לחיוב על הסטאפ שלי.
בסיכומו של יום אני מעדיף משמעותית את התוצאה בשילוב ה- Jade מאשר בלעדיו.
מה יש בה? מה יש ביוג'ה וונג שאי אפשר למצוא באלפי, עשרות אלפי או מאות אלפי הפסנתרנים שמתמודדים בכל העת על אהבת הלייבלים, האמרגנים ועל הקהל? יוג'ה וואנג היא סינית שגרה כבר שנים בארצות הברית וקוראת לעצמה אמריקאית לכל דבר אך את היותה סינית היא לא שוכחת לרגע. יוג'ה וונג ממשיכה להפתיע, לנגן בוירטואוזית וברגש ובקול האופייני לה, בתקווה שבבגרותה תשביח עוד יותר ותהפך באמת לאחת כזו שתרשם יחד עם הענקים באמת בספרי ההיסטוריה בתחום. אני מאמין בה.
איני יודע אם זה מקרי שהתוצאה בשילוב ה- ES היתה ה"נכונה" ביותר ברמה הטונאלית על הסטאפ שלי. מה שבטוח זה שמבין כל הספקים ה- ES שמר בצורה המדוייקת ביותר על אופיו של ה- Evo כפי שלמדתי להכיר אותו. שילוב של דיוק, אחידות, דמויות סטראו יציבות ומוגדרות, פתיחות בתחום הגבוה ואיזון טונאלי כללי. ה- ES מוסיף לתכונות האלו עידון ברמה שונה לגמרי מספק ג'נרי - מיקרו דינמיקה משופרת, חשיפת פרטים ללא הבלטה טונאלית, ההיפך, עם צליל יותר הומגני.
צליל החצוצרה של Ambrose הוא אחד המאפיינים החזקים שלו. לפי הצליל ניתן היה לחשוב שמדובר בארבעה חצוצרנים שונים. הוא יודע לעשות כל מה שהוא רוצה עם החצוצרה, ולהיות כל מי שבא לו ועדיין הוא לא נשמע כמו אף חצוצרן אחר. זה לא אלבום Hard Bop א-לא Messengers, לא אלבום Avant garde אפריקאי זועם ולא אלבום Euro-jazz קודר ומהורהר. אם כי יש בו גם מזה וגם מזה אבל גם הרבה יותר.


hifimusic
אודות
תנאי שימוש
צור קשר
אוהבים את
hifimusic?
סקירות אודיו
הכל
הגברה
רמקולים
מקורות
אחר
סקירות מוזיקה
הכל
קלאסי
ג'אז
פופ/רוק/אלטרנטיבי
עולם/ישראלי/אחר
קישורים
מותגים על פי שם
מותגים על פי יבואן
מומלצים
הפורום
הרשם
לוח בקרה
הודעות אחרונות