הרגשה, עמידות, איזון ויכולת של טובי הטרנזיסטורים שאני אישית שמעתי בחיי, אך עם נשמה שונה, עם זרימה, עם מיד ומיד בס שלא מביישים את טובי מגברי המנורות.
הגוון המיוחד שהאוקראינים הכניסו בתכנון ובבניה, ניכר כאן מהרגע הראשון שלוחצים Play או מורידים מחט על וייניל וזה ידידי מהות התחביב שלנו.. האמושיין!
האמת? פחדתי לעלות בווליום יותר מידי, אך בפעם היחידה שניסיתי ועם מוסיקה מאוד עמוסה ובועטת, נראה שלמגבר הזה אין סוף כוח.
ווייט מפגין ב- Blunderbuss שליטה פנומנלית בכל מקורות ההשפעה עליו- ברוק, בבלוז, ברית'ם נ בלוז, בפולק דרומי, בפאנק, ואף בפרוג-רוק. הוא נע מלד-זפלין לחיפושיות , ואם בעבר מצאנו אותו שר למשל כג'ים מוריסון לרגע, כאן הוא מופיע כרוברט פלאנט בתחילה וכפול מקרטני בהמשך.
Blunderbuss הוא אלבום פנטסטי, סוחף, מכיל עולם ומלואו. הוא טוב לכל אורכו החל מפראזת הפתיחה בפסנתר חשמלי (מסוג משפטים מוזיקליים "פשוטים" האופיניים לווייט), שומר על מתח, עצמה ,תנועה מתמדת וגיוון.
הפונטיין מייצג עבורי שילוב נהדר של ותיק ומודרני, דיגיטלי ואנלוגי, מוזיקליות ואיזון, רגש ודיוק.
התחום הדיגיטלי שלו מזכיר לי את המכשירים המודרניים יותר, הנתונים והטכנולוגיה מחזקים את הכיוון הזה. אך הסאונד הכללי שלו לא הולך לכיוון האנליטי שלעיתים מוצרים כאלו מייצרים. הוא אנושי, מוזיקלי, יודע לייצר עדינות אמיתית ועושה כל זאת בסאונד מאוזן ונקי בלי שטיקים וטריקים.
זהו אחד המכשירים הורסטיליים ביותר שנתקלתי בהם, וכל אחד מהפיצ'רים מרשים בפני עצמו.
אם אפשר להגדיר את סגנונה המובהק של השלישיה, הרי שהוא ה"ג'אז הצועני" האירופאי במיטבו. הקסם המוסיקלי הצועני, שהתפתח במסעות הנדודים של הצוענים ברחבי מרכז אירופה, ועבר מדור לדור על פני אין ספור פגישות בערבי החניה של המחנה, סביב המדורות, היין, עשן הסיגריות ועם הגיטרות, הכינורות והאקורדאון.
השלישיה נחשבת- ובצדק- לממשיכי דרכם של הגיטריסט - מדג’נגו ריינהרדט, והכנר- סטפן גראפאלי.
לקח לי זמן להתרגל להתנהגות המשעשעת של הפטיפון כעת. כל פעם שהנחתי תקליט חדש או הפכתי צד הבהמה המגודלת החלה לנוע מטה מעלה בקלילות של בלרינה.
ה- DOSים העניקו אופי יותר רך, גדול, זורם. משהו שאני באופן אישי משייך לצליל יותר "ישן", אך לא במובן השלילי, ההיפך, כמשהו שלפעמים מפוספס במוצרים מודרניים.
אך מה שהייתי רוצה יותר מהכל זה שתפתחו את הראש למוצרים משלימים כגון אלו. יש שתמיד יראו אותם כ- "בזבוז כסף",
אני דווקא רואה אותם כפוטנציאל לחסכון.
ניקולאי זניידר הוא אחד מהכנרים המוכרים כיום בתחום ושמו מתנוסס לא רק ככנר מהשורה הראשונה, אשר מנגן
ברחבי העולם – אם ברסיטלים או בקונצרטים, אלא גם כמנצח.
המנצח הצליח לאגד, לאסוף ולהפיח בחברה שלנו חיים שלא ידעתי על קיומם. הבלחות קרשנדו מטורפות, אדיקות
בסקשנים השונים, כניסות מדויקות של כלי ההקשה ושל הנשפנים שעושים כאן עבודה קשה ומדהימה כאחד ועוד כהנה
וכהנה.
החזרה לסט המקורי היתה נפילה קשה. ממש בדיחה לא מצחיקה לעומת הביצוע המדהים ששמעתי לפני רגע.
אני מאוד מתחבר לאחת הטענות של יהושע. למרות שאתה מקבל איזו תחושה כללית על אופי הסט, אצלי זה היה זריקת מודרניות/ניקיון/צלילות/דרמטיות/חושפנות, המאפיינים הסוניים הספציפים יכולים להשתנות מתקליט לתקליט.
ברמה הפיזית, כמו כל מוצרי אויידה שיצא לי להכיר שני המוצרים בנויים יפה ואיכותי, נעימים למגע ולמראה ומעניקים תחושה מחניפה של איכות.
חמשת הנגנים הראו בדיוק מאיזה חומר הם קרוצים והצליחו לעורר באחת היצירות הקשות ברפרטואר הקאמרי -צלילים
ענוגים ומצוינים ללא ספק.
ערב מקסים, ארוך מאד, אך מהנה ומרגש במיוחד. אז בלי הרבה ציפיות או עם דף חלק, אתמול היתה הצלחה וזכיתי
שוב לערב מדהים עם מוסיקה עילאית של ממש.
בעוד שבועיים החוג למוסיקה קאמרית מביא את המת'יאוס פאסיון של באך לא פחות..
ובעוד חודשיים ג'נין יאנסן תגיע לארץ לערב קאמרי יחד עם כמה מהשמות כאן..
הרמקולים בעלי אופי פתוח המסרבים לוותר על שום ניואנס בגיזרת התחום הגבוה, אך עושים זאת עם סאונד צלול וחלק ללא גרייניות ולא גורמים לעייפות או תחושה של אובר אנליטיות. באספקט הזה אהבתי במיוחד את שיחזור הפסנתר וכלי הנשיפה שבלטו לטובה בכל אלבום בהם השתתפו עם שפע של אוברטונים, סממני אוירה ותחושת ריאליזם.
הבאס, למרות הנתונים הפאסימיים, דווקא היה נוכח ועמוק דיו גם בחדר הקשה שלי, והלך יותר לכיוון מדויק וארטיקולטי מאשר נפוח ורפה.
יחד הם טריו מרענן ומקסים ביותר. המוסיקה זורמת וכשהאלבום מסתיים - זה פשוט מעציב ..
מעציב שלא כולם מסוגלים להתעלות ליופי כזה. מעציב שהם לא הקליטו דיסק כפול. מעציב שנגמר!
המגבר נתן ביצועים מרשימים. המגבר משקף את המוסיקה בצורה מפורטת, מרגשת ואתה לא מתעייף מלשמוע איתן מוסיקה במשך שעות ארוכות. הצליל הוא חמים ורומנטי. הבאס עם נוכחות איתנה ומפורטת.
למרות שיונדי אינו רומנטי כמו רובינשטיין, או בשל מוסיקאלית, כפי שפוליני היה לפני כמה שנים, שהוציא את הנוקטורנים בדוייטשה, גישתו הצעירה, החושבת..ומלאת האווירה, העבירה את היצירות באופן מקסים לחלוטין.
הדינאמיות אשר נותרה בצלילי הפסנתר מאצבעותיו - יוצאת אל המאזין באופן טוב מאד, ואפשר להרגיש, שהוא שקד עליה בלומדה תאורתית וטכנית, לא מעט.
המפגש הראשון (לפחות לצורך סקירה) עם חברת Unison Research התחיל מבחינתי ברגל ימין.
מצאתי את הנגן מהנה מאוד להאזנה, בוודאי בז'אנרים שאני אוהב במיוחד, בעל אופי יחודי, רשימת פיצ'רים מכובדת ואף מפתיעה (בעיקר הכניסה הדיגיטלית שלא נבחנה ואפשרות השדרוג).
מה יש בה?
מה יש ביוג'ה וונג שאי אפשר למצוא באלפי, עשרות אלפי או מאות אלפי הפסנתרנים שמתמודדים בכל העת על אהבת הלייבלים, האמרגנים ועל הקהל?
יוג'ה וואנג היא סינית שגרה כבר שנים בארצות
הברית וקוראת לעצמה אמריקאית לכל דבר אך את היותה סינית היא לא שוכחת לרגע.
יוג'ה וונג ממשיכה להפתיע, לנגן בוירטואוזית וברגש ובקול האופייני לה, בתקווה שבבגרותה תשביח עוד יותר ותהפך באמת לאחת כזו שתרשם יחד עם הענקים באמת בספרי ההיסטוריה בתחום. אני מאמין בה.
