עכשיו 10/12/16 18:31
יצא שאהבתי את המיוזיקבוק 25 בגרסתו החדשה באופן משמעותי יותר מאשר את ה- 10 בגרסתו הקודמת. יותר מהכל בגלל שחתימת הצליל שלו כבר הרבה יותר קרובה לטעם האישי שלי (את הקודם הגדרתי "מודרני", לזה מבחינתי יש "טאץ'" מודרני), שמחתי על הגיין הסטנדרטי יותר (וניתן לכיוונון) ונהניתי מרשימת הפיצ'רים האינסופית הכוללת בין השאר קדם מגבר מלא, ממיר (כולל USB), סטרימר (חוטי, אלחוטי ותומך באיחסון מקומי), נגן תקליטורים ואפילו יציאת אוזניות.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות. אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
התערוכה בפולין (וארשה) אמנם צעירה מזו של מינכן הידועה כגדולה בעולם לדו ערוצי... אך כבר בשנה שעברה הגיעה למעמד של המקום השני אחרי זו של מינכן. אי לכך ובהתאם לזאת, לקחתי את עצמי וטסתי לוארשה.. בתקווה שבימים הקרובים אוכל לשתף אתכם קצת בחוויה. בשעות אלו אני עולה למטוס בבן גוריון כאשר היום (צהריי שישי) תתחיל התערוכה בוארשה על פני 3 ימים כמעט מלאים...
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה. למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים. 'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה. למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
ה- XP-15 של PASS LABS למעשה יכול בנקל להיות הפונו סטייג' היחיד והאחרון שמישהו ירכוש לעצמו לכל החיים. האימפקט שהוא מביא עמו במגוון מוסיקה - אם בג'אז, קלאסי, רוק, בלוז ועוד רחב ומוגדר במיוחד. מוסיקאליות ורזולוציה הם החזקות שלו, ויחד עם טכנולוגיה לשקט, רקע שחור והתאמה נאותה ורחבה למגוון ראשים ומערכות, הם אלו שעושים אותו לאחד המכשירים עם ה VFM הגבוה ביותר שאני מכיר בתחום.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית. האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
זהו לא בדיוק הקדם שאמליץ למי שאוהב סאונד מנורתי מובהק, אך אני מניח שכמעט כל אוהב מוסיקה שיש לו דרישות אקלקטיות בז'אנרים שונים במוסיקה, יאהב ויעריך אותו מאד. הוא הוביל מוסיקאליות, דינאמיות ויכולות מצוינות בכמעט כל ז'אנר שניגנתי דרכו. נהניתי מאד ממה שהוא יודע לעשות ומהסינרגיה שלו יחד עם המערכת האישית שלי.
קלארק היא אמנית טוטאלית- גיטריסטית מצוינת, עם קול נפלא, וכמובן כותבת ומלחינה נהדרת. היא מסנתזת רוק, עם רוק מתקדם, פופ, ג'אז ,ומוזיקה אלקטרונית, כשעל הכול שורה לא פעם אוירה של מיוזיקל או סרט מצויר (שעל השפעותיהם העידה לא מעט). היא נעה בין רכות להתפרצויות וירטואוזיות, בריפים חזקים של גיטרות האהובים עליה, ומלהטטת בקולה באוקטבות, סגנונות וגוונים שונים.
ל- 6.5 סאונד מלא, עשיר, הוא מפגין נהדר טקסטורות וגוונים טונאלים אבל הוא גם שקוף בצורה מפתיעה. למרות המיד הבשרני ועמוס הגוונים הוא אינו סגור ויודע לפרוח החוצה אל החדר כשצריך. הבאס ניפחי, גדול, וממלא, לטעמי האישי אולי טיפה יותר מידי, הייתי מוכן לוותר על קצת נפח לטובת ארטיקולציה. ברמת הפרזנטציה ה- 6.5 מעניק במה היקפית עם דמויות סטראו מוחשיות, גם בגודלן וגם בצורתן. מאז ה- NAT אני לא זוכר שקיבלתי כאן תחושה עמוקה שכזו.
היום, הוא יום הולדתו ה- 150 של גוסטב מאהלר. סקירת חייו על קצה המזלג אמנם, של אחד מהמלחינים הטובים, הגדולים והמשפיעים- נראית לי במקום, עוד לפני שאסקור את יצירותיו הרבות והמרגשות ועל פעולותיו הרבות בתור מלחין ומנצח מהשורה הראשונה בכל הזמנים.
הפרק של היום הוא הראשון מבין שניים בהם נבחן את הפלטה, כלומר אותו אלמנט מסתובב עליו יונח התקליט המנגן. בד"כ – מדובר בפלטה עגולה ושטוחה שגודלה בערך כגודל התקליט. במרכז הפלטה ימוקם ה SPINDLE, אותו מוט קטן עליו מושחל חור התקליט. ואלו שמות הפרמטרים החשובים בתכנון וייצור הפלטה: מרכוז, איזון, משקל, חומר ומבנה, צימוד התקליט. בפרק הראשון נדבר על שלושת הפרמטרים הראשונים. בפרק הבא, על שני האחרונים - ואז סיכום קצר של הנושא.
בתיאום מושלם קרו שני מאורעות בלתי תלויים, ראשית, נכתבו כמה הודעות בענייני מטאל, שנית, בו בזמן בזמן שב אלינו הגשם. זה שהזכיר לי שיש מן התכיפות בהמשך ההצטיידות העונתית במוזיקת חורף.
ה- Concero HD סתר בערך כל מה שציפיתי מכל בחינה. הוא הרבה יותר קטן משדמיינתי, יותר משוכלל משחשבתי, חתימת הסאונד שלו שונה משציפיתי ומאוד הפתיע אותי עד כמה לא התאים לכבל ה-USB שבדר"כ מועדף עלי. הכי התחברתי לחתימת הסאונד. יחסית רגועה, לא כוחנית, לא אובר אנליטית, לא שוויץ ולא שעמום. משהו באמצע שמתאים להנות ממוזיקה למי שדבר כזה באמת מעניין אותו.
חמישה קונצ'רטים כתב 'לודוויג ואן בטהובן' לפסנתר סולו בליווי תזמורת סימפונית. אך אחד האהובים עלי ביותר אצל המלחין ואולי אף בכלל ברפרטואר לפסנתר, זה "דווקא" הרביעי היפה והנינוח. הקונצ'רטו הזה כאמור בין היפים ברפרטואר ושל המלחין הזה בפרט. התחכום יחד עם המלודיות, הלירית והנושאים היפים, תמיד משאירים בי משקעים מחויכים לאחר שאני מאזין לביצוע כזה, או אחר של היצירה המצוינת הזו.


hifimusic
אודות
תנאי שימוש
צור קשר
אוהבים את
hifimusic?
סקירות אודיו
הכל
הגברה
רמקולים
מקורות
אחר
סקירות מוזיקה
הכל
קלאסי
ג'אז
פופ/רוק/אלטרנטיבי
עולם/ישראלי/אחר
קישורים
מותגים על פי שם
מותגים על פי יבואן
מומלצים
הפורום
הרשם
לוח בקרה
הודעות אחרונות