עכשיו 21/09/17 15:23
הסימפליסיטי II של חברת ת’אלס השוויצרית מבחינתי טורפת קלפים מחדש! היא זרוע הפיבוט הטובה ביותר ששמעתי בחיי. מיכה הוברט פשוט ייצר פה “שעטנז” הנדסי מוצלח ומדהים מאין כמוהו. היתרונות בפיבוט, עם הנדסה מדויקת וגאונית של טראקינג כמעט לינארי לחלוטין עם אחוזי עיוות מינוריים של כמה אפסים אחרי הנקודה העשרונית. ללא ספק הישג מכני אדיר ומרשים ברמה גלובאלית. מי שישמע את הזרוע הזו בסביבה נכונה וטובה יבין בדיוק על מה כולם מדברים.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות. אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
השבועות שהסט הזה ישב אצלי וניגן לתדהמתי היו נעימים והחזירו לי קצת ממהתרגשות שסט אוזניות משובח באמת יודע לעשות ולנגן. האינטימיות הזו שדרייברים קרובים לאוזן ומוסיקה שמנגנת כל כך קרוב (והפעם גם עם במה מקסימה קידמית ומיוחדת) לא משתווה לשום דבר אחר ולשום מערכת סטריאו אי שם.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה. למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים. 'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה. למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
המגבר מנגן מוסיקה! אבל הוא לא נוטה “למוסיקאליות”, חמימות אנלוגית, עושר, או מצד שני לבהירות או חדות. הוא פשוט מחליק את הסיגנל מוגבר מצד לצד בצורה נכונה עד כמה שבולדר חשבו לנכון בהשקעה. וזה משהו שלא מעט מגברים מאד מאד מאד יקרים עושים, ולשם גם רב חברות הי אנד מנסות להגיע ברמות הללו. צריך להבין שהן מכוונות לכך תכנונית. בדיוק כמו הרמקולים הגדולים והיקרים ביותר בתחום. משתדלים לאפס דיסטורשיין, טיימינג מושלם, שקיפות ושליטה בפול רינג’. ובדיוק כך המשולב שלפנינו מנגן.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית. האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
מה שניתן לנקות- הדסק עושה את זה בצורה הטובה ששמעתי + מעצים את יכולת הסט אפ להוציא סאונד מהתקליט. מה שטבוע על הפלסטיק, שום מכונה לא תצליח לשחזר. ביחס למכונות סטנדרטיות, איתן הגעתי להשתמש בתרכובות מסובכות ואגרסיביות, עדיין נראה שהאודיו דסק עושה משהו מעבר לכך. אנחנו הרי יודעים שאי אפשר "לתקן" את כל התקליטים באשר הם, וזה עניין שמשתנה בין הדפסה ומצב תקליט ותקליט. אבל מנסיון של חצי שנה, המגמה היא של שיפור ניכר ממה שהיה לי קודם עם מכונות שאיבה.
קלארק היא אמנית טוטאלית- גיטריסטית מצוינת, עם קול נפלא, וכמובן כותבת ומלחינה נהדרת. היא מסנתזת רוק, עם רוק מתקדם, פופ, ג'אז ,ומוזיקה אלקטרונית, כשעל הכול שורה לא פעם אוירה של מיוזיקל או סרט מצויר (שעל השפעותיהם העידה לא מעט). היא נעה בין רכות להתפרצויות וירטואוזיות, בריפים חזקים של גיטרות האהובים עליה, ומלהטטת בקולה באוקטבות, סגנונות וגוונים שונים.
M2TECH שיפרו את ההייפייס המקורי ברמת הפיצ'רים, נירמלו את היציאה הדיגיטלית לקבלת תדר דגימה נכון בכל הממירים ושיפרו רבים מהאספקטים הסוניים מבלי לשנות את האופי המיוחד של ההייפייס. אם לנסות לתקוף את השורה התחתונה מכיוון אחר. אחרי שסיימתי את הבחינה לא מיהרתי בכלל לחזור למחשב שלי עם ה- Evo. המשכתי לשמוע עם ה- hiFace Two ולא הרגשתי שאני מפסיד משהו זאת פשוט חווית אודיו שונה. עד כדי כך הוא טוב.
הסימפוניה מחולקת לחמישה פרקים. כאשר כל פרק מוביל את המאזין בעוצמה מוזיקאלית רעננה ומצוינת במיוחד בין חלקי הסיפור. מייקל משתמש בכלי הקשה רבים וכלי נשיפה כאלו ואחרים ככלי סולו- בפרקים מסוימים ביצירה. הם משמשים כבסיס למוטיבים ספציפיים, הקשורים להשראה ולסיפור המסופר בעזרת המוסיקה כאן ביצירה.
במתח אספקת החשמל הביתי קיימות מספר תופעות המנחיתות את איכות הצליל הנשמעת לאוזן במערכות שמע. בכתבה זו נסקור את הגורמים שמביאים להנחתת האיכות בגין בעיות אלו. נציע מגוון פתרונות שניתן ליישם בסביבת האזנה קריטית ובבית בכלל, כדי למנוע, לשנות ולתקן.
באורח אופייני ולא מפתיע, האלבום מופק ללא דופי. פשוט מפיל כמה כסף שפכו שם. יצא אלבום פופ מרהיב וגאוני מבחינת רעיונות הפקתיים ברמה שמזמן לא זכורה לי בהיפ הופ (למרות שכאמור זה לא באמת אלבום היפ הופ).
המגבר בנוי כמו שאנחנו אוהבים שציוד יהיה בנוי. מאסיבי, כבד, טקסטורה נעימה לעין ולתחושת היד וכפתורים נאים ונעימים למגע. שנית זהו אחד המגברים הטרנזיסטורים המהנים והמרגשים שהיו לי בתקופה האחרונה. וזה מפתיע בפני עצמו משום שעובדה זו שברה מין סטיגמה קטנה שהסתובבה אצלי בראש.
הקונצ'רטו לכינור שכתב ברבר, יפה וענוג מאין כמוהו. כתיבתו התבצעה בכמה מקומות גיאוגרפיים בעולם, כמו שוויץ (שני הפרקים הראשונים) ובארה"ב מדינתו של ברבר, לפרק האחרון. כפי שיש ליצירות רבות סיפורים ארוכים וסבוכים, של פוליטיקה, כסף ואגו, גם פה ישנו הפלפל. היצירה הזו שברבר כתב לכינור, לא הייתה יצירה שכתב לעצמו, או להנאתו הפרטית. אלא יצירה "שהוזמנה" וברבר קיבל עלייה תשלום.


hifimusic
אודות
תנאי שימוש
צור קשר
אוהבים את
hifimusic?
סקירות אודיו
הכל
הגברה
רמקולים
מקורות
אחר
סקירות מוזיקה
הכל
קלאסי
ג'אז
פופ/רוק/אלטרנטיבי
עולם/ישראלי/אחר
קישורים
מותגים על פי שם
מותגים על פי יבואן
מומלצים
הפורום
הרשם
לוח בקרה
הודעות אחרונות