בואו נדבר על Keith Jarrett. אני מניח שכולכם שמעתם עליו ומכירים לפחות חלק מההקלטות שלו ב ECM, בסולו, בטריו וברביעייה הנורבגית עם Jan Garbarek, Palle Danielsson, Jon Christensen. מי שלא מכיר, כדאי שיעצור עכשיו וילך לעשות השלמות...
(מתחילים
כאן, באלבומי הטריו)
אולם Jarrett לא התחיל את הקריירה שלו ב ECM. למעשה היו לו שני פרקים מאד משמעותיים ומעניינים לפני כן.
בואו נתחיל ממש בהתחלה:
בשנת 1966 כשג'ארט רק בן 21, הוא הצטרף ל Jazz Messengers של Art Blakey לצדם של Chuck Mangione בחצוצרה, Frank Michell בטנור ו Reggie Johnson בבאס. החיבור בין Jarrett ל Messengers נשמע אולי הזוי ממרחק השנים, אבל קשה להתווכח עם העובדות, כפי שהן מתועדות, בהופעה חיה, באלבום Buttercorn Lady.
לא צריך להיות חד אבחנה במיוחד כדי לשים לב ש Keith Jarrett רחוק מרחק שנות אור מהפסנתרנים האחרים שניגנו עם Blakey וה Messengers. גם Art Blakey עצמו היה מודע לכך אבל בכל זאת שמח לצרף את Jarrett לשורותיו ונהנה מאד מכישרונו החריג. בדיעבד, מסתבר ש Jarrett היה משגע אותו שייפטר מהנגנים האחרים, כי הרמה שלהם לא היתה מספיק גבוהה לטעמו.
כך מספר Alan Goldsher בספרו Hard Bop Academy, מפי Donald Brown:
“I remember talking to Bu (Blakey) about it. Bu would say, ‘Keith was a great player, but he had so many problems – he was always bugging me about firing the other guys in the band, because they weren’t on his level.’ To me, everyone in that band meant business, but you hear Keith, and you know he was a notch above – even then, he was playing on a level above everyone else. Bu also told me that Keith Jarrett played a little bass, and he would take the bassist’s instrument and play something on it, then he’d pick up a saxophone and do the same thing. Art said that was because he didn’t really know who he was. But Art thought he could play the hell out of the piano.” (p.102)
אחרי השהות הקצרה בבית הספר היסודי על שם Blakey, הצטרף Jarrett לרביעייה של הסקסופוניסט והחלילן Charles Lloyd, יחד עם הבאסיסט Cecil McBee והמתופף Jack Dejohnette.
בחודש מרץ 1966, כחודשיים לאחר ההופעה עם בלייקי, וכחודש בלבד אחרי הקמת רביעיית Charles Lloyd, הם מקליטים את Dream Weaver עבור Atlantic Records. האלבום הזה פותח למעשה את הפרק המשמעותי הראשון בקריירה של Jarrett והוא יימשך כארבע שנים.
חשיבותן של ההקלטות עם הרביעייה של Charles Lloyd הוא בראש ובראשונה במקוריות וביצירתיות של ההרכב הזה. די לשמוע את Jarrett עם Blakey כדי להבין כמה הפוטנציאל שלו לא מומש שם. הוא היה זקוק לקרקע פורייה להתנסויות ולבדיקת גבולות ואת זה Charles Lloyd, Cecil McBee ו Jack Dejohnette ידעו לספק, עם לחנים יפהפיים, עם סולואים ארוכים, עם אלתור קולקטיבי ונגינה קבוצתית סופר אינטליגנטית. יותר מכל ההרכב הזה מזכיר לי את הרביעייה של Coltrane מבחינת האינטנסיביות והחופש אבל למרות החירות המוסיקלית, ההרכב נשאר קומוניקטיבי לאורך כל הדרך. האיזון הזה הוא כנראה סוד קסמה והצלחתה הרבה של רביעיית Charles Lloyd וגם אחד השיעורים החשובים ביותר ש Jarrett לקח עמו מהתקופה הזו.
על אף תקופת פעילותו הקצרה יחסית, יש לא מעט הקלטות של ההרכב הזה, חלקן הגדול בהופעות חיות.
1966
Dream Weaver
האלבום נפתח בסטנדרט השחוק ביותר, ככל הנראה, שבספר השירים: Autumn Leaves. אלא שזה מקבל כאן מעטפת ונקרא Autumn Sequence. מיד לאחר האינטרו המינורי והלירי, Charles Lloyd, בחליל, לא משאיר מקום לספק שהוא means business. הקטע מסתיים באלתור קבוצתי אקספרימנטלי שמתווה את הכיוון שההרכב יציג.
הקטע הנושא את שם האלבום, Dream Weaver, מציג בפתחו את ההשפעה הקולטריינית על הרביעייה הזו. Charles Lloyd, כמו כמעט כל הסקסופוניסטים באותה תקופה, היה מושפע מאד מהמוסיקה ומהסגנון של John Coltrane. אבל בניגוד להרבה אחרים - הוא מצליח, גם תחת כל ההשפעה הזו, לייצר צליל ואופן הבעה ייחודיים: הנגינה באזורים הגבוהים מאד של טווח הטנור, הפראזות הארוכות והמפותלות, הרגש הרב שהוא מצלח להעביר בנגינה, והטיול הבלתי פוסק על הגבול שבין "בפנים" ל"בחוץ".
אפשר אולי להתווכח על צליל הטנור של Lloyd, אבל כשהוא עובר לחליל אי אפשר שלא להיכבש בקסמו.
גם הבלדה Love Ship נשמעת קולטריינית לחלוטין כל זמן ש Lloyd מנגן, אבל ברגע שהוא מסיים את החלק שלו, Jarrett ו DeJohnette בעבודת צוות פנטסטית לוקחים אותה והופכים אותה לשלהם.
Sombrero Sam מביא עמו המון שמחה וכיף לסט, ונותן ל Jarrett הזדמנות להשתעשע עם מקצבים יותר פאנקיים, וזה גם אחד הקטעים שיופיעו עוד מספר פעמים בהקלטות של ההופעות הרבות של הרביעייה הזו.
Keith Jarrett, בהחלט מספק את הסחורה, ומה שהיה נראה מוזר ולא שייך אצל Blakey, מקבל כאן את ההקשר הנכון שלו. הנגינה שלו, כמו תמיד, מרתקת. המדיטטיביות, הפרקאסיביות, הפריטה על מיתרי הפסנתר, הגוספל והבלוז מצד אחד והחיפוש הבלתי פוסק אחר רעיונות וצלילים מצד שני - כל האלמנטים שם, וגם יכולות הליווי שלו שגורמות לכל ההרכב להישמע נהדר.
מיד לאחר הקלטת האלבום יצאה הרביעייה לסבוב הופעות מוצלח מאד באירופה. למעשה סיבוב ההופעות שלהם באירופה היה כל כך מוצלח שהוא יצר דרישה חזקה מצד הקהל האירופאי, והרביעייה מצאה את עצמה יוצאת לשני סיבובי הופעות אירופאיים נוספים באותה שנה.
כך הם נראו ונשמעו בשנת 66':
Forrest Flower
מתעד הופעה בפסטיבל הג'אז ב Monterey ב 18 בספטמבר 1966. תגובת הקהל בהופעה לא משאירה מקום לספק שהם מאד אהבו את מה שנוגן שם. ובאמת שאי אפשר להאשים אותם. המוסיקה מצוינת, מלאת יופי וגרוב, ההרכב מגובש ולא נשמע כמו אף הרכב אחר בזכות נגינה ייחודית של Lloyd ושל Jarrett, ולמרות שהקטעים גולשים לפעמים לאיזורים קצת יותר חופשיים יש שם איזון מצוין של ה"בפנים" וה"בחוץ" גם בין הקטעים עצמם וגם בתוכם. והתחושה היא שגם כשהם מנגנים "בלאגן" הם יודעים בדיוק לאן כל העסק הזה הולך. לטעמי זהו הטוב שבאלבומי 1966 של הרביעייה הזו.
In Europe
מכיל תיעוד של ההופעה באוסלו ב 29 אוקטובר 1966. זהו למעשה סיבוב ההופעות השלישי של ההרכב באירופה בשנת 1966, ולמרבה השמחה בכל סיבוב כזה הם הביאו עמם חומר מקורי חדש, כל פעם מעט הרפתקני יותר, והקהל שתה אותו בצמא.
Flowering Of The Original
יצא רק בשנת 1971 ומכיל בנוסף לארבעה קטעים נוספים מההופעה ב- 29.10.1966 באוסלו, גם קטע אחד מהופעה בפסטיבל הג'אז ב Antibes, צרפת מיולי 1966, שנערכה בסיבוב ההופעות האירופאי השני של הרביעייה.
1967
על אף ההצלחה הרבה לה זכה ההרכב בהופעותיו באירופה, לקח להם יותר זמן לקבל את ההכרה שהיו ראויים לה בבית, בארה"ב. ההכרה הזו הגיע דווקא מכיוון לא צפוי.
אחד ממועדוני הופעות הרוק המרכזיים באותה תקופה היה ה Fillmore Auditorium ב San Francisco. במועדון נערכו גם "מופעי אורות" פסיכודליים ברוח התקופה, ולמרות שאף פעם לא הופיעו שם מוסיקאי ג'אז, George Avakian (שהיה המפיק של Lloyd ב Atlantic Records) הצליח לשכנע את Bill Graham (שניהל את ה Fillmore Auditorium) שהרביעייה של Lloyd עשויה להתאים מאד להופיע שם. את מה שקרה שם מתאר Avakian:
“Graham put the quartet on with no special announcement about its music; the audience for the most part had no idea it was listening to jazz. There were some kids who started to walk away, but once the group’s strongly rhythmic sound began to penetrate, the uninitiated audience became fixed. They really dug Lloyd. A wild ovation at the end of the first number underlined the quartet’s instant success. That was to have been a half hour fill in set wound up with forty minutes of encores”
אחרי אותו ערב הוזמנה הרביעייה של Lloyd להופיע ב Fillmore עוד מספר פעמים, וסללה את הדרך גם להרכבים ג'אז אחרים להופיע שם. (כן, גם ההופעה של Miles ב Fillmore הניו יורקי, שיצאה ממש עכשיו בסדרת הבוטלגים של Milesבאה בעקבות פריצת הדרך שהשיגה הרביעייה של Lloyd (. זו היתה למעשה תחילתו של הפיוז'ן.
הרביעייה הקליטה שני אלבומים ב Fillmore Auditorium, עם Ron McClure במקום Cecil McBee על הבאס.
Love in ו Journey Within
הוקלטו ב 27 בינואר 1967. רוב הלחנים של Charles Lloyd עצמו, למעט Here, There and Everywhere של Lennon & McCartney ושלושה קטעים של Keith Jarrett: Is it Really the Same, Sunday Morning ו Love No.3 שהוא למעשה קטע סולו פסנתר.
Memphis Green, הבלוז ה"עקום" שמנגן Lloyd ב Journey Within שובה לב, באופן שבו הוא מנגן כמעט את כל ה head עם צליל אחד ומייצר מתח מהפנט כנגד ההרמוניה של Jarrett.
באותה שנה הופיעה הרביעייה גם מזרח אירופה ואפילו ברוסיה. האלבום In the soviet union הוקלט ב 14 במאי 1967 ב Kalevi Sport Hall שבTallinn , אסטוניה. הוא כולל רק ארבעה קטעים, אבל זו הופעה פנטסטית שיש בה את כל המרכיבים שהפכו את הרביעייה הזו לסיפור הצלחה.
In the soviet union
הקטע Tribal Dance, מביא אנרגיות מטורפות, מציג לראווה את ההשפעות הקולטרייניות של Lloyd, ויותר ממזכיר את Resolution, הפרק השני מתוך A Love Supreme.
או קחו למשל את הפתיחה ל Love Song To a Baby היפהפה שבה Jarrett מנגן גיטרה על הפסנתר כמו שאף אחד אחר לא יכול ולא יעיז. אחרי כן Lloyd מתווה בחלילו את המנגינה ומשם Jarrett לוקח את זה עם הטריו לשמים.
אי אפשר לשמוע את Jarrett מוביל את הטריו הזה ולא לחשוב על הקלטות הטריו המאוחרות יותר שלו עבור ECM. כבר כאן היה לו את זה. את זה ואת DeJohnette שבתרומתו, גם לרביעייה הזו וגם לשלישיה של Jarrett כמה שנים אחר כך, אי אפשר להפריז. מתופף מדהים שאין שני לו ביכולת ההקשבה ו soulmate אמיתי ל Jarrett.
1968
Soundtrack
הופעה מצוינת שהוקלטה ב Town Hall בניו יורק ב 15 בנובמבר 1968.
ההרכב הזה, שזכה להצלחה אומנותית ומסחרית גדולה, יצר מהפכה סגנונית של ממש והביא אתו את בשורת הפיוז'ן: השילוב בין ג'אז ורוק וכיבוש מעוזי הרוק על ידי מוסיקאי ג'אז. Miles Davis סיפר (כפי שמופיע בחוברת המלווה את Bitches Brew) שהאלבום In A Silent Way הושפע בעיקר מהמוסיקה של רביעיית Charles Lloyd ומהמוסיקה של Jimi Hendrix. לכן אף אחד לא היה מופתע שכאשר רביעיית Lloyd התפרקה בשיא הצלחתה בסוף שנת 1969, בין היתר על רקע חילוקי דעות כספיים, Miles Davis מיהר לשכור את שירותיו של Jack Dejohnette (ומי שהחליף אותו בערוב ימיה של הרביעייה היה Paul Motian, שגם לו שמור מקום של כבוד בפרקים הבאים בקריירה של Jarrett) ולאחר כמה חודשים גם את שירותיו של Keith Jarrett. אבל זה כבר לפוסט אחר.
כך הם נראו ונשמעו בשנת 68' (כולל Jarrett בסקסופון סופרן):
להשלמת התמונה, נציין שבמהלך השנים בהן היה Jarrett חלק מרביעיית Charled Lloyd, הוא הקליט גם שלושה אלבומים תחת שמו עבור הלייבל Vortex. שניים מהם אלבומי טריו, שאני מאד אוהב, עם Charlie Haden ו Paul Motian:
הראשון Life Between The Exit Signs, הוקלט במאי 1967 והשלישי, Somewhere Before, הוקלט באוגוסט 1968.
ביניהם, הקליט Jarrett את Restoration Ruin. ניסיון לעשות אלבום פולק / רוק, שנשמע לחלוטין לא קשור ל Jarrett. הוא מנגן שם בכל הכלים (למעט בכלי הקשת) וגם שר. למה? לא ברור לי.
) א.ק.א מינגוס, עושה את סקנדינביה (אגב, עמי- האם בטור הזה נולדה האגדה על ה 12, או 24... הלבנות?) וכבר אתה מביא לנו את התיימוני הזה 
