Karrin Allyson
בטח שמעתם אותי כבר מלין על הדור הנוכחי של זמרות הג'אז/בלוז שלעיתים יכולות לשגע אותי עם הצורה המשעממת בה הן שרות או בפרזנטציה המלאכותית בה הן משתמשות (ואולי זה תמיד היה כך ואותם "משעממות" נעלמו עם השנים? לא חשוב).
אז האם הגברת אליסון היא היוצאת מן הכלל? אני לא בטוח בכלל...
היא לא בדיוק עילוי ווקאלי - עם קול קצת אוורירי ולעיתים מאנפף, היא גם חוטאת מידי פעם באותה פרזנטציה מודרנית שנואה (עלי), אבל לפחות יש לי הרושם שהיא לא לוקחת את עצמה ברצינות רבה מידי, היא מגוונת (כפי שמייד נראה) ועושה רושם שכמעט כל מי ששומע אותה אצלי הולך לחפש אותה בחנויות הדיסקים (או שמפיל עלי את המשימה) – חובבי מוזיקה "כבדים" וגם אנשים מהישוב.
את ההופעה האחרונה של אליסון בישראל (מרץ שנה שעברה) פיספסתי, כנראה בגלל שהיתה בשיתוף ננסי קינג אותה אני לא כל כך אוהב (ולא אתווכח אם תגידו שזה רק בגלל השיער).
בחרתי לסקור בקצרה שלושה מהאלבומים שברשותי, כשהסדר הינו כרונולוגי אך לא על פי תאריך הוצאת האלבום אלא מועד רכישתו
.
Ballads: Remembering John Coltraneזהו למעשה האלבום הראשון אותו רכשתי של הגב' אליסון, זה היה לפני כמה שנים טובות ודווקא בישראל ובמחיר מופקע. הפרוייקט הזה, כפי שניתן להבין משמו, יומרני בצורה בלתי רגילה. אליסון אספה סביבה חבורת נגנים כישרונית וביצעה את כל שמונת הטרקים של Ballads (בביצועים ווקאלים כמובן), בעיבוד בהשראת המקור ואפילו באותו הסדר!
בסוף האלבום נמצא שלוש בלדות נוספות שמקורן באלבומים אחרים של קולטריין.
עת רכשתי את האלבום הייתי עוד בתקופה הווקאלית שלי, אך האלבום הזה קידם אותי עוד רבע צעד לכיוון האינסטרומנטלי. הנגינה מצויינת יחסית לאלבום ווקאלי ועל החומרים בטח שאין מה להלין או להרחיב (רבאק, זה Ballads!).
איכות ההקלטה לא רעה בכלל, אך למרות שבדר"כ אני אוהב לשמוע שירה בפרזנטציה (סונית) קטנה וריאליסטית כאן קולה של אליסון דווקא ישתדך יפה יותר לסטאפ המעניק פרזנטציה גדולה (שלא לומר נפוחה).
In Blueכנראה שאליסון לא שבעה מפרוייקטים מיוחדים ושנה אחרי Ballads, ב- 2002 היא הוציאה את In Blue.
אותה חברת תקליטים (Concord Jazz), אותם מפיקים, ואפילו אותו קונספט עטיפה (שאני אוהב, קרטון למינציה אך מחזיק דיסקים מפלסטיק) אבל הפעם, מה לעשות, לא ממש התחברתי לאלבום.
לא מדובר פה רק בבלוז קלאסי כן? אלא יותר שירים שמדברים על בלוז, על מצב הרוח ה- "כחול" וכוללים שירים של כותבים/מלחינים שונים החל מאוסקר בראון, דרך גרשווין ועד ג'וני מיטשל.
אני חושב שהבעיה הגדולה ביותר של האלבום הזה היא שכאשר אליסון מנסה להכנס למוּד הבלוזי – Soulי היא פשוט לא נשמעת אמינה מספיק. אני מניח שיש קשר גם לקולה העליז מטיבעו.
הסאונד דווקא טוב באלבום הזה, אולי אפילו יותר טוב מ- Ballads אם כי גם כאן תצוגה גדולה מועילה מאוד.
From Paris To Rioהאלבום האחרון להיום הוא זה שזכה להתעניינות הרבה ביותר מצד קהל האורחים. אולי בצדק, זה באמת אלבום מעניין.
מדובר בארבעה עשר טרקים, וכפי שהשם מרמז מכילים שירים מצרפת וברזיל בתפזורת + הפתעה.
מה- Liner Notes למדתי (למרבה הפתעתי) שלאליסון אין קשר ישיר לאף אחת מהשפות. צרפתית היא למדה בקולג', והובילה בהמשך להקה בשם Karrin Allyson And The French Connection.
פורטוגזית היא לא ממש דוברת אלא רק משננת את מילות השירים, אך גם שירים בפורטוגזית לא זרים לה (כמו להרבה זמרי ג'אז בעלי זיקה לבוסה נובה) וניתן למצוא לא מעט כאלו באלבומים קודמים.
האלבום כאמור הוא מן מישמש של שתי השפות, כאשר בדר"כ השירים מסודרים בזוגות (שניים מצרפת, שניים מברזיל וכו'). אבל אמרנו גם הפתעה לא?
ובכן זאת מגיעה בצורת הטרק האחרון, שלמרות שמושר באנגלית – מדובר בעיבוד של Cinema Paradiso האיטלקי כך שקיבלנו גם קצת מאיטליה במסע הזה (טוב, Ennio Morricone אחראי גם לכמה פסקולי סרטים שלא ממש מעוררים אסוציאציה לארץ הולדתו, אבל זה, בטח תסכימו איתי איטלקי נטו).
איכות ההקלטה של האלבום פחות טובה משני האחרים, אך לא ממש גרועה. בגלל האופי האינטימי של חלק מהביצועים אני מעדיף לשמוע אותו על סטאפ בעל פרזנטציה לא גדולה, ואפילו קטנה, כזאת שמרגישה לי כאילו אליסון והנגנים מופיעים אצלי בבית ללא הגברה.
אז כאן תמה הטעימה שלנו מאלבומיה של אליסון להיום, עוד בפעם הבאה, או סביר יותר באחת (או כמה) מסקירות האודיו שיבואו עלינו לטובה.
