אלכסנדר פן- "נסיך הזמר העברי"[/b]
אלכסנדר פן (1906־1972), שיצירתו העשירה- הכוללת שירי אהבה רומנטיים, שירי מולדת קונפורמיסטיים ונון-קונפורמיסטיים
מוכר כיום כאחד הבולטים והפופולאריים שבגלריית המשוררים הישראליים של המאה העשרים, ויש המכנים אותו "כנסיך הזמר העברי".
ברם, לא כך היה מעמדו בחייו. למן הצטרפותו למפלגה הקומוניסטית הישראלית, היה פן כמעט מוחרם, ובחייו פרסם רק ספר שירים אחד.
דמותו הצבעונית של אלכסנדר פן, סקרנה וריתקה אליה קהל רחב הן בחייו והן לאחר מותו.
הוא היה משורר, צייר, מתאגרף חובב, מחלוצי הראינוע בארץ, במאי, שחקן, בוהמיין, עורך ספרות, ממייסדי המפלגה הקומוניסטית בישראל ואינדיבידואליסט גמור.
פן כפי שהוא מצטייר בנוף הא"י של ימי טרום וראשית קום המדינה, היא דמות מאוד מעורערת משהו, מסתורית ולא יציבה.
היה אחד מראשוני הבוהמיים התל אביבים, ונודע בחיבתו לטיפה המרה. בני דורו נוטים לתארו לרוב ע"פ יופיו וחזותו המרשימה שהפילה נשים רבות ברשתו.
להבנת יצירתו של אלכסנדר פן, נדרשת הליכה על חבל דק בין הכרת סיפור חייו המרתקים לבין ניסיון לפענח את דמותו ונפשו מקריאה בשירתו נטו .
קורות חייו, יוצרים רושם של אגדה מופלאה שפן עצמו, טיפח את מיתוס והמסתורין של חייו.
הוא פיזר בשיריו רסיסי ביוגרפיה הבונים את המיתוס, עד שקשה היה לדעת מה ממנו נכון ומה פרי דמיונו.
את הערפל והמסתורין של חייו, הצליחה לפענח ההיסטוריונית פרופ' חגית הלפרין שכתבה ביוגרפיה מקיפה על חייו של אלכסנדר פן-
"צבע החיים"
סיפור חייו, כפי שפן עצמו סיפרו (ואומת בהמשך ע"י הלפרין), שהוא נולד לבת של רוזן שוודי ולאב יהודי.
אמו הייתה סובוטניקית (חברה בכת רוסית שאימצה את שמירת שבת) ולמדה רפואה בווינה, שם פגשה את אביו.
היא ילדה את בבית אביה, בניז'ני-קולימסק שבסיביר, על גדות ים הקרח הצפוני, ונפטרה כשהיה כבן שנתיים.
פן גדל אצל סבו, צייד דובים ודייג – שהיה לוקח אותו למסעות ציד בערבות השלג. פן, לא הכיר את אביו באותן השנים.
כשהיה בן עשר הסב נפצע במסע צייד, ומת מפצעיו. לפני מותו הוא מסר לנכדו את שם אביו ואת כתובתו.
פן הילד נדד לבדו במרחביה של רוסיה, שהייתה נתונה בעיצומה של המהפכה הבולשביקית, וחיפש אחר אביו.
במסעו הוא חבר לילדי כנופיות שהיו חסרי בית כמוהו, ולאחר כארבע שנות נדודים מצא לבסוף אלכסנדר את אביו בפיאטיגורסק שבצפון הקווקז.
האב שכבר היה בעל משפחה וילדים, הכירו מיד עת ניכנס בנו בדלת הבית, אף שמעולם לא ראה אותו.
אביו היה איש ספר וחינוך והוא העניק לאלכסנדר פן חינוך למופת על טהרת הספרות והשירה הרוסית.
כשהיה פן בן 16 הוא פרסם את שירו הראשון, "בן הפקר", והתוודע למשוררים רוסים בני זמנו,
ולשירתם הייתה השפעה מכרעת על כתיבתו.
בראשית שנות ה-20 עברה משפחתו למוסקבה. פן החל לעסוק באגרוף, והצטרף למועדון ספורט של תנועת מכבי.
הוא נעשה פעיל בחבורת צעירים ציונים, וב-1926 נאסר בעוון פעילות ציונית.
בעקבות מאסרו הוא גורש עם חברי "החלוץ" לאשחבד, בירת טורקמניסטן שבאסיה התיכונה.
בעודו בשבי נוהג פן להתבודד ולהטביע את יגונו בכתיבה מחתרתית ציונית ומחאתית.
הוא היה נוהג גם לצטט שירי משוררים ציוניים מפרי עטם של משוררים כגון ביאליק וטשרניחובסקי.
פן ברח ממקום מעצרו כמה פעמים ולבסוף הצליח לצאת מברית המועצות ב-1927
ועלה לארץ על אניית מעפילים בשם 'רוסלאן' שעגנה ביפו..
בראשית ימיו בארץ, העביר פן בניסיונות של הקמה התיישבותית ברוחמה שבנגב.
לבסוף, השתקע בתל-אביב ובין היתר, עבד לפרנסתו בפרדסי רחובות, בבניין וכמאמן אגרוף.
בשנת 1929 החל לפרסם לראשונה משיריו בעברית זאת בעידודו של שלונסקי ובהמשך גם בעידודו של ביאליק.
שיריו ראו אור בעיתונים שונים כמו דבר ועוד.
בשנת 1935 כתב פן את השירים לסרט העברי הראשון, "זאת היא הארץ", של הבמאי ברוך אגדתי.
בנוסף, הוא פרסם טור פוליטי חברתי עוקצני קבוע בשם "י.ח" בעיתון הקומוניסטי הישראלי "קול העם",
ולימים היה המנהל של המדור הספרותי של העיתון.
פן, נמנה על שורות המפלגה הקומוניסטית, מק"י. בעקבות דעותיו הפוליטיות הוחרם על-ידי הממסד,
שירתו לא פורסמה במשך 20 שנה בקירוב ונמנעה ממנו חברות באגודת הסופרים העבריים.
"לולא היה משתייך משורר זה למחנה בו הוא עומד, הרי, ללא ספק,
היה חגו מקיף את כל החוגים הציבוריים והיה הופך לחגה של השירה העברית החדשה",
אמר אלתרמן על פן,
"שירתו היא זרם בפני עצמו בספרות העברית והביקורת הישראלית עוד תצטרך לתת דעתה
ולחקור ביתר עמקות ופירוט את הזרם הזה שיסודו – מרד".
אלכסנדר פן, היה נשוי פעמיים ואב לשלוש בנות משלוש נשים שונות. מאשתו הראשונה, בלה, נולדה בתו זרובבלה.
בעקבות רומן שניהל עם השחקנית חנה רובינא נולדה הזמרת אילנה רובינא.
בתו השלישית, סינילגה, נולדה מאשתו רחל, אותה פגש לראשונה כשבא לבקר את רובינא בחדר הלידה.
פן נפטר במוצאי יום העצמאות של שנת 1972 מסיבוכים של מחלת הסכרת ממנה סבל.
בפסטיבל הזמר שנערך באותו הערב, ביצעה ביתו – הזמרת אילנה רובינה
את שירה של תרצה אתר לחן של סשה ארגוב, "בלדה על נערי שגדל", ובמהלכו נודע לה על מותו של אביה.
על קברו נכתבו המלים:[b] "אדמה, אדמתי, רחומה עד מותי" מתוך שיר שכתב בעקבות רציחתו של אלכסנדר זייד.
כאן ראיון עם אלכסנדר פן שנערך בגלי צה"ל ב- 1969 במסגרת תוכנתו של גיל אגמון-
שאלות אישיותועכשיו קצת לשירים- מהצד הרומנטי.
יש בשיריו של פן יכולת להתבונן על היחסים שבינו לבינה פעם מכיוון הגבר המפלרטט/מאהב, ופעם מכיוון של האישה האוהבת עד כלות.
השירים המציגים לדעתי בצורה הטובה ביותר את שני הקטבים,
הם מצד אחד- "היה או לא היה" ו"לא אני הוא", ומצד שני "וידוי".
היה או לא היהמילים: אלכסנדר פן
לחן: מרדכי זעירא
שנת כתיבה: 1939
שנת הלחנה: 1939
בְּכָל פְּגִישָׁה מִקְרִית פּוֹרַחַת אֵיזוֹ תְּכֵלֶת
לְכָל מַבָּט רִאשׁוֹן – נִיחוֹחַ הַלִּילָךְ
הָיָה אוֹ לֹא הָיָה – יֶשְׁנָם לֵילוֹת כָּאֵלֶּה
לֵילֵךְ הָיָה לֵילוֹ, לֵילוֹ הָיָה לֹא לָךְ!
נִפְגְּשׁוּ בְּמִקְרֶה. גַּם מִקְרִים יֵאָמֵנוּ.
הִיא הָיְתָה עֲצוּבָה, הוּא שָׁקֵט וְשָׁתוּי.
הוּא אָמַר: תִּסְלְחִי לִי, מַה טּוֹב עוֹלָמֵנוּ
אִם אֶפְשָׁר בּוֹ לִפְגֹּשׁ אֵיזֶה פֶּלֶא בָּדוּי.
הִיא אוֹתוֹ אָהֲבָה, הוּא – אֶת בֵּית-הַמַּרְזֵחַ,
וּשְׁנֵיהֶם אָהֲבוּ אֶת הַלַּיְלָה בָּרְחוֹב.
כָּל חֲצוֹת, עֵת לִוָּם עַד בֵּיתָהּ הַיָּרֵחַ,
הוּא חִיֵּךְ: "לֵיל מְנוּחָה." הִיא שָׁתְקָה: "לַיְלָה טוֹב!"
הָיָה אוֹ לֹא הָיָה – הַפֵּשֶׁר לֹא נוֹדַע לִי,
בְּמַגָּעָם שָׂגְבָה סִימְפוֹנִיַּת לוֹלוֹ...
בְּכָל פְּגִישָׁה מִקְרִית יֵשׁ מַשֶּׁהוּ פָטָלִי:
לֵילוֹ הָיָה לֹא לָהּ, לֵילָהּ הָיָה לֵילוֹ.
הִיא אוֹתוֹ אָהֲבָה. הוּא אָהַב אֶת הַיַּיִן,
וּשְׁנֵיהֶם אָהֲבוּ לְלַקֵּט כּוֹכָבִים.
הַיָּרֵחַ אָהַב אֶת שְׁנֵיהֶם, כִּי עֲדַיִן
הַיָּרֵחַ אוֹהֵב לֶאֱהֹב אֲהוּבִים.
וְשָׁתְקוּ, יְרֵאִים לְנַפֵּץ אֶת הַשֶּׁקֶט.
רַק חִיּוּךְ אִישׁוֹנָיו מְלַטֵּף אֶת הָרֹאשׁ.
הִיא קִנְּאָה בְּיֵינוֹ, כִּי שְׂפָתוֹ מִתְנַשֶּׁקֶת
עִם כּוֹסִית אֲדֻמָּה מֵחַשְׁמַל וְתִירוֹשׁ.
הָיָה אוֹ לֹא הָיָה, תְּמִימוּת הִיא אוֹ אִוֶּלֶת?!
עַל סַף דַּלְתָּהּ הַצַּר גָּוְעוּ הַרְבֵּה לֵילוֹת...
הָיָה אוֹ לֹא הָיָה – חֲלוֹם בָּדוּי אוֹ פֶּלֶא,
לֵילוֹ הָיָה לֹא לָהּ, לֵילָהּ הָיָה לֵילוֹ.
הַיָּמִים לֹא חִכּוּ... כֹּה חוֹפְזִים בְּיָמֵינוּ
הַיָּמִים, שֶׁהִסְכִּינוּ לַחְתֹּר אֶל הַחוֹף.
הִיא חָשְׁבָה: מָה אָיֹם וּמַצְחִיק עוֹלָמֵנוּ,
אִם אֶפְשָׁר בּוֹ עֲדַיִן כָּל-כָּךְ לֶאֱהֹב.
הִיא אוֹתוֹ אָהֲבָה, הוּא – אֶת בֵּית הַמַּרְזֵחַ,
וּשְׁנֵיהֶם אָהֲבוּ אֶת הַפַּחַד הַחַד.
וְלִבְסוֹף נִתְרַעֵד וְשָׁמַע הַיָּרֵחַ
אֶת דְּבָרֶיהָ אוֹמְרִים לוֹ בְּלַיְלָה אֶחָד:
הָיָה אוֹ לֹא הָיָה, הַפֵּשֶׁר לֹא נוֹדַע לִי.
לֵילִי הָיָה לֵילְךָ, לֵילְךָ הָיָה לֹא לִי.
בְּכָל פְּגִישָׁה מִקְרִית יֵשׁ מַשֶּׁהוּ פָטָלִי:
עָיַפְתִּי לֶאֱהֹב... שָׁלוֹם לְךָ, לֹא לִי!
וכאן בביצוע של אריק לביא.
שיר נוסף מהכיוון של הגבר המרוחק-
לא אני הוא האיש.
שיר זה נכתב לבלה- אשתו הראשונה של פן. בשנות העשרים, בלה הייתה חברתו של חבר טוב של אלכסנדר פן.
לאחר שהחבר חלה ונאלץ לנסוע לברלין לטיפול רפואי, חיזר אלכסנדר פן בלהט אחר בלה.
בלה, ששמרה בתחילה אמונים לחברה, לא נענתה לחיזוריו של פן.
פן, שהיה מאוהב בה עד כלות, איים בהתאבדות ואף ירה בעצמו כששימש כשומר.
לחברים סיפר שערבים ירו בו, אבל בבירור שנערך לו הסתבר שירה בעצמו והוא סולק מקבוצת השומרים.
בסופו של דבר נעתרה בלה דון לחיזוריו והשניים נישאו בשנת 1928.
באותה שנה כתב אלכסנדר פן את השיר "לא אני הוא האיש, לא אני / אל שובו משכבר מצפה את"
הכוונה כמובן לחברה שנסע לגרמניה.
אלכסנדר ובלה פן חיו בתחילה בהרמוניה. לאחר שנה נולדה בתם זרובבלה ועקב קשיי הפרנסה עברו לגור ברחובות.
בתקופה זו לימד פן שיעורי אגרוף והחל לשתות לשוכרה.
"לא אני", מאת אלכסנדר פן
נכתב ב- 1929.
לחן, צביקה פיק.
לֹא אֲנִי הוּא הָאִישׁ, לֹא אֲנִי -
אֶל בּוֹאוֹ מֵרָחוֹק מְצַפָּה אַתְּ.
צְרוֹר קוֹרוֹת נְדוּדַי הַיְשָׁנִים
לָךְ הֵבֵאתִי בִּמְקוֹם טַבַּעַת.
אַל תַּטִּילִי מֶבָּט, כַּחַכָּה, -
אֶת עָצְבִּי מֵעֵינַי לֹא יִמְשֶׁה הוּא.
כִּי לֹא לִי אַתְּ לֵילוֹת מְחַכָּה,
לֹא אֵלַי בְּדִידוּתֵךְ נִמְשֶׁכֶת.
לֹא כּוֹכָב בְּיָדִי, לֹא חֲלוֹם -
יְתוֹמָה מִשְּׁנֵיהֶם וְרֵיקָה הִיא.
לוּ קִרְבִי נָא וּרְאִי בַּחַלּוֹן
עַל מִצְחִי הֶעָיֵף אוֹת קַיִן.
מָה אִכְפַּת לָךְ אֲנִי אוֹ הוּא,
אוֹ אַחֵר יִתְנַבֵּא עֲלֵי סַעַר,
וּבַלֵּיל, תּוֹךְ לִחוּשׁ וְהִרְהוּר,
תֵּרָקֵם לָהּ בְּדָיַת הַסַּהַר.
וְעִם אוֹר, עֵת הַשַּׁחַר יַקִּישׁ
בְּקַרְנֵי אַרְגָּמָן עַל הַדֶּלֶת, -
הוּא אֵלַיִךְ יָשׁוּב לְהַגִּישׁ
לָךְ שִׁירָה מַשְׁכִּימָה עַל אַיֶּלֶת.
מִכֻּלָּם מְנַת-חֶלְקֵךְ תְּאַלְּמִי -
בּוֹ הָעֹז, בּוֹ הַצְּחוֹק, בּוֹ הַכֹּחַ.
וּבְמוֹתֵךְ לֹא יֵדְעוּ לְמִי
אַתְּ הִקְדַּשְׁתְּ אֶת לִבֵּךְ הַמָּנוֹחַ.
אַל תִּבְכִּי, תַּעֲבֹרְנָה שָׁנִים
וְאַחֵר לָךְ יָבִיא טַבַּעַת.
וַאֲנִי - לֹא אֲנִי, לֹא אֲנִי
הוּא הָאִישׁ אֶל בּוֹאוֹ מְצַפָּה אַתְּ.
ולפני שנעבור לביצוע של ציבקה פיק, קבלו את אלכסנדר פן מקריא בקולו את השיר.
ומנגד, השיר וידוי - שנכתב בשנת 1941 לכבוד יום הולדתה של רעייתו (השלישית) של פן, רחל .
השיר פורסם לראשונה בעיתון "דבר" ב-10 באפריל 1970, והוא האחרון מבין שיריו של פן שראה אור עוד בחייו.
השיר הוא מונולוג טרגי של אישה האוהבת עד כלות והמוכנה לשאת את התנהגותו הקשה של אישה.
וידוי
מילים: אלכסנדר פן
לחן: סשה ארגוב
מעילי הפשוט ופנס על הגשר,
ליל הסתיו ושפתי הלחות מני גשם
כך ראית אותי ראשונה, התזכור?
והיה לי ברור כמו שתיים ושתיים,
כי אהיה בשבילך כמו לחם ומים
וכאל מים ולחם אלי תחזור.
בענינו המר, בעבור אותך זעם
גם למוות אתה קיללתני לא פעם
וכתפי הקרות רעדו משמחה
כי היה לי ברור כמו שתיים ושתיים
שיובילו אותך בגללי בנחושתיים
וגם אז לבבי לא יסור מעמך
כן היה זה לא טוב, היה רע לתפארת
אבל זכור איך נפגשנו בליל מלילות
אם יהיה זה שנית - אל יהיה זה אחרת
רק אותה אהבה עניה וסוררת,
באותו מעילון עם אותו ציץ הורד
באותה השמלה הפשוטה משמלות
אם יהיה זה שנית אל יהיה זה אחרת
יהיה כך, כך יהיה אות באות
וקינאתי לך ובחושך ארבתי
ושנאתי לך ועד דמע אהבתי
וביתנו שמם מחיוך ומצחוק
ובשובך אל הבית, מרוד כמו כלב
עלבונות של זרים בי נקמת פי אלף
ואדע כי חשבת עלי מרחוק
ובלילה ההוא, עת הטחת בדלת
והלכת לעד ואני נושאת ילד
רק חשך אור עיני אך לבי לא נשבר
כי היה לי ברור כמו שתיים ושתיים
שתשוב עוד אלי ותיפול על ברכיים
ואני בפניך אביט ואומר
כן, היה זה לא טוב, היה רע לתפארת
אבל טוב שנפגשנו בליל מלילות
אם יהיה זה שנית - אל יהיה זה אחרת
רק אותה אהבה עניה וסוררת
באותו מעילון עם אותו ציץ הורד
באותה השמלה הפשוטה משמלות
אם יהיה זה שנית אל יהיה זה אחרת
יהיה כך, כך יהיה אות באות
הן ידעתי שאין לי אוהב מלבדך
וידעתי: המוות יבוא מידיך
ואני מחכה ומצפה לזיוו
הוא יבוא פתאומי, כגרזן על עץ יער
או יקרב לאיטו, בעינוי ובצער
אבל לא מידי זר - מידיך יבוא
וגם אז לביתך, בליל שכול וליל עוני
בחלום עוד אשובה, כסילה שכמוני
ואומר: הנה באתי מנדוד בשבילי
כי היה לי ברור כמו שתיים ושתיים
שאבוא לביתך בעצמך עיניים
עד אשר ישאוך בדרך אלי
כן היה זה לא טוב, היה רע לתפארת
אבל עד לי האל החורץ גורלות
אם יהיה זה שנית - אל יהיה זה אחרת
רק אותה אהבה עניה וסוררת
באותו מעילון עם אותו ציץ הורד
באותה השמלה הפשוטה משמלות
אם יהיה זה שנית - אל יהיה זה אחרת
יהיה כך, יהיה אות באות
כולנו מכירים את הביצוע המצויין של יהודית רביץ, אבל בחרתי להביא דווקא ביצוע מצמרר בעייני של ביתו של פן- אילנה רובינה.
כאן מיתוך ערב לזכרו של פן בהנחיית דן בן-אמוץ, שהיה בעלה הראשון של אילנה רובינה...