אמיר גלבוע- בן דורם של משוררים שעלו בעליות הראשונות והחלו לפעול סביב שנות הארבעים. היה שונה מבני דורו בדרך כתיבתו אך מצא את מקומו במרכזם. זכה בפרס ישראל יחד עם יהודה עמיחי.
כחולים ואדומים / אמיר גלבע
שירתו של אמיר גלבע מקורית ומיוחדת ביחס לשירת בני דורו ובכלל. השפה השירית של גלבע יהודית מאוד – נוכחים בה בכל שלביה זכרי לשון, תמונות, דמויות, ביטויים וחלקי ביטויים שמקורם במקרא, בלשון התפילה, בפיוט, בספרות חז"ל, בקבלה ובחסידות. אלה נוכחים לא כמשנה סדורה אלא כשפה חיה היונקת ממעמקיה של העברית ועושה בה שימוש בלתי צפוי, אישי מאוד. חיים באר כינה את שירת גלבע "שירת איש יהודי".
שירתו המוקדמת הושפעה מהאקפרסיוניזם בשירה היידית ומהמודרניזם בשירה העברית. היא התאפיינה בתחושה חזקה של כוח שירי, ב"אני שר" עצום וחוזה חזיונות, ובפואטיקה "פרועה". גלבע כתב במבנים שיריים לא סדורים ובריתמוס חופשי, ושיריו התייחדו באסוציאטיביות ובמצלוליות חזקות ובעושר לשוני יוצא דופן. בשירתו המאוחרת התכנסו התפיסה ה"גדולה" של המשורר והשירה ככוח פועל בעולם למצבי נפש, לתחושת אובדן ולהתמעטות-התפרקות של ה"אני השר", הן כפרט, הן כמייצג של קולקטיב לאומי.
ההקשר ההיסטורי
אמיר גלבע (1917–1984) נולד בשם ברל פלדמן בעיירה רדזיווילוב שבחבל ווהלין, אוקראינה. מגיל צעיר הכשיר את עצמו לעלות לארץ ועלה בעלייה בלתי לגלית ב-1937 מבלי להיפרד מהוריו וממשפחתו. בארץ נדד בין יישובים ועבד במגוון עבודות. במלחמת העולם השנייה שירת כמתנדב ביחידות ההובלה העבריות בצבא הבריטי ובבריגדה העברית, והשתתף בפעולות להצלת שרידי המחנות באירופה. בתקופה זו נודע לו על מותם של בני משפחתו בשואה. שירו הראשון "כי אז אצעק" התפרסם ב-1941 בדפים לספרות שערך אברהם שלונסקי. ב-1942 הופיעה חוברת ראשונה של שיריו – לאות. גלבע פרסם קבצי שירה נוספים בשנות הארבעים והחמישים.
ב-1963 יצא לאור מבחר משיריו – כחולים ואדומים ובו גם מחזור שירים חדש: שלושה שערים חוזרים. ב- 1968 יצא מחזור שיריו רציתי לכתוב שפתי ישנים, שהיה בו מעבר מהפואטיקה של שירתו המוקדמת אל עבר שירה "פרומה" לחלוטין מבחינה ריתמית, לשונית ומבנית, הוא עירב יחד לשון פרוזאית והבלחות של ביטויים טעוני אילוזיות, ותיאר תהליכים של התפוררות המתרחשים על סף התודעה. הפואטיקה הייחודית לשירתו המאוחרת ניכרה גם בקובצי השירה שהוציא משנות השבעים ועד מותו.
רעיונות מרכזיים
השיר "אני עומד בחלון" ממחיש את השינוי שהתחולל בין שירתו המוקדמת של גלבע לשירתו המאוחרת. השיר התפרסם כחלק מהמחזור שלושה שערים חוזרים, ויש בו מעין תיעוד של המעבר משירה חזיונית, שמפעמת בה תחושה נבואית חזקה והיא פונה אל העולם שמחוצה לה ופועלת בו, לשירה הפונה לעולם של מראות פנימיים, כמעט בלתי נגישים. השיר נמסר בגוף ראשון מפי דובר, והסיטואציה הבסיסית שמתרחשת בו, כפי שניכר מכותרתו, היא של עמידה בחלון. הדובר מעיד על עצמו: "אני עומד בחלון ואיני רואה דבר", ואף על פי כן הוא מעלה לנגד עיניו חיזיון יפהפה, ספק תמונת שקיעה המתרחשת בעולם שמחוץ לחלון, ספק תמונה פנימית. מה מקור המראה? ומה הוא רואה? המראה עולה מטיפת טל שבעיניו: "אם מעיני לא נמוג עוד הטל" – זהו תיאור מטפורי של דמעה, של לחלוחית המייצרת ראייה.
הטל משמש לא פעם בשירת גלבע מטפורה ליצירה השירית. כך למשל בשיר "ברכת טל" הוא כותב: "תריסי כבר עמדו רווּחים / וחלונַי פתוחים / ועל האדן רסיסי טל / את שירי בבוקר כותבים". החיזיון עולה אפוא מתוכו, ומקורו ב"חומר" שנוצרים ממנו השירים.
העובדה שהחיזיון נובע מעולם פנימי ניכרת בתיאור המרחב: "בְּאֵין-מֶרְחָק מִכָּאן יִשְׂתָּרַע לוֹ כָּר / בּוֹ סְיָחִים שֶׁל זָהָב וְשֶׁל אֵשׁ / יֵחָפֵזוּן חִישׁ כְּרַצֵּי חַשְׁמַל". הוא מתרחש ב"אין-מרחק", וכמו כן הוא פנטסטי: הדובר רואה כר שרצים בו סייחים של זהב ושל אש. המראה עשוי כולו משברי פסוקים ומחלקי מקורות: "סייח של זהב" הוא צירוף שמקורו במדרש, וכך גם האש ורצי החשמל הנחפזים מצרפים חלקי פסוקים מספרי יחזקאל, מלכים ותהילים. מקור המילה "יחפזון" אמנם בתהילים, אבל היא מהדהדת גם את תיאור המלאכים בתפילת "נתנה תוקף". על פני אלה נוכחת כאן גם תמונה מהמיתולוגיה היוונית, של מרכבת אל השמש החוצה את השמים מדי יום ממזרח למערב. התמונה אפוא אינה נשקפת מן החלון, אלא היא חיזיון פנימי שמקורו בתמונות המוצפנות בפסוקים, בסיפורים, ובמצלול המהדהד ביניהם.
בבית השני נסוג הדובר לרגע מן המראה ומעיד עליו שני דברים: ראשית שהתרחש "עד ערב מאוחר", ושנית: "אזכור". תיאור הזמן מעיד שאין מדובר בעמידה בחלון בהווה, כפי שהשתמע מהטור הפותח, אלא בזיכרון. אולם הסייחים המשחקים עד זוב דם וצבעי הזהב והאש יוצרים יחד תמונה מפליאה של שקיעה ממשית, ומוות – מות השמש והיום, מות הסייחים, מות ישניו הבוכים של הדובר. מיהם הישנים הבוכים? אולי אהוביו, אולי כוחו השירי.
הבית השלישי חוזר אל טור הפתיחה: "אני עומד בחלון ואיני רואה דבר". שוב עולה מראה הכר המשתרע באין-מרחק, אולם הפעם לא מתחולל בו דבר. במקום זאת שואל הדובר: "אולי ישנַי, אולי גם סייחי / אולי לא היו מעולם / ורק אני בחלון / עדין חי / צופה אל כר נחלם". החזרה אל הטור הראשון מנכיחה שנית את עמדת הפתיחה, אבל השאלה על אודות החיזיון והספק אשר לממשותו מטעימים את מילת התנאי שהחיזיון נפתח בה: "אם מעיני" – כלומר החיזיון כולו היה רק שחזור של כוח שירי שכבר אינו נתון לאני השר. הוא עדיין עומד בחלון ואינו רואה דבר, אבל הוא חי. כלומר הוא לא מת עם מות ישניו וסייחיו. הוא עדיין חי, מתבונן במעשה השירי, ספק מייחל להתעוררות כוחו מייצר החזיונות, ספק מכיר בכך ששוב אין בו את היכולת ההיא.
"אני עומד בחלון" מתברר בסופו של השיר כעמדה המתרחשת על פני חיים שלמים. החלון הוא נקודת המגע בין החולם למציאות שמחוצה לו. עמדה זו עוברת בשיר תהליך של התבוננות מחדש, ונעשית כמעין סיכום למהלך שירי ארוך שראשיתו באני שר המייצר חזיונות של זהב ושל אש, רואה ומתנבא, ואחריתו באני שר הצופה אל חומרי החלימה והיצירה שלו עצמו, ומתעד את שקיעתם.
השפעת היצירה והתקבלותה
שירת גלבע זכתה להכרה מראשיתה. גלבע היה חבר בחבורת "ילקוט הרעים". בחבורה זו התקבצו משוררים וסופרים שהחלו לפרסם את יצירתם בשנות הארבעים, כגון משה שמיר, שלמה טנאי ועוזר רבין. אף ששירתו הייתה חריגה בין בני דורו בפואטיקה, בלשון ובריתמוס, היא התקבלה בעניין ובאהדה. אפשר לומר ששירתו הייתה אהובה על קוראים ומשוררים יותר מאשר על חוקרים ומבקרים. בשנות החמישים והשישים, עם חילופי התפיסות ששלטו בשירה העברית, זכתה שירתו לעניין מחודש. נתן זך ואחרים מצאו בה שפה שירית ייחודית שהטרימה את המהפכה הפואטית שחוללו.
קישורים ומקורות
באר, ח' (תשכ"ט). שירת איש יהודי: על צד אחד בשירי אמיר גלבע. מאזנים, כ"ט, עמ' 236–240.
בלבן, א' (עורך). (1972). אמיר גלבע, מבחר מאמרים על יצירתו. תל אביב: עם-עובד.
כהנא כרמון, ע' (1983). אלחץ כף ידי אל קליפת העץ. סימן קריאה, 17/16, עמ' 55–57.
צורית, א' (1988). החיים האצילות: פרקים ביוגראפיים ועיוניים במרכיבים קבליים-חסידיים של שירת אמיר גלבע. בני ברק: הקיבוץ המאוחד.
שיפמן, ס' (1983). מחציבה בכוכבים לנסיעה באוטובוס: על קן אחד בהתפתחות הפואטיקה של אמיר גלבע. סימן קריאה, 17/16, עמ' 58–63.
"בכח אוחז בדל חלום": מחווה למשורר אמיר גלבע. (תשס"ו). משיב הרוח, עמ' 9–24.
כחולים ואדומים / אמיר גלבֹּע
אֲנִי עוֹמֵד בַּחַלּוֹן
אֲנִי עוֹמֵד בַּחַלּוֹן וְאֵינִי רוֹאֶה דָּבָר.
אִם מֵעֵינַי לֹא נָמוֹג עוֹד הַטַּל
בְּאֵין-מֶרְחָק מִכָּאן יִשְׂתָּרַע לוֹ כָּר
בּוֹ סְיָחִים שֶׁל זָהָב וְשֶׁל אֵשׁ
יֵחָפֵזוּן חִישׁ כְּרַצֵּי חַשְׁמַל.
עַד עֶרֶב מְאֻחָר, אֶזְכֹּר, לְעֵינַי
שִׂחֲקוּ בִּיעָף. עַד הִתְבּוֹשֵׁש –
וְעוֹד רְאִיתִים זָבֵי דָּם
בֵּין יְשֵׁנַי בּוֹכִים זָהָב וָאֵשׁ.
אֲנִי עוֹמֵד בַּחַלּוֹן וְאֵינִי רוֹאֶה דָּבָר.
בְּאֵין-מֶרְחָק מִכָּאן אֵין מִשְׂתָּרֵעַ כָּר.
אוּלַי יְשֵׁנַי, אוּלַי גַּם סְיָחַי
אוּלַי לֹא הָיוּ מֵעוֹלָם
וְרַק אֲנִי בַּחַלּוֹן
עֲדַיִן חַי
צוֹפֶה אֶל כָּר נֶחֱלָם.
מֻרְגֶּשֶׁת תְּכוּנָה, כְּפִי שֶׁאוֹמְרִים
מֻרְגֶּשֶׁת תְּכוּנָה, כְּפִי שֶׁאוֹמְרִים, זֶה מַתְחִיל לָזוּז
וְתָמִיד מִתְחָרֶזֶת אֶצְלִי רִגְשָׁה זוֹ עִם סוּס
בַּאֲשֶׁר אוֹתוֹ, אֶת הַסּוּס, לְעוֹלָם אֵינִי רוֹאֶה עַל כֵּן כִּי אִם בִּדְהָרָה
כְּמוֹ כֵן מֵעוֹלָם לֹא נִדְמָה לִי בְּמַרְאֵה גֶּשֶׁם כִּי אִם סְעָרָה.
זֶה מַתְחִיל, אִם כֵּן, לָזוּז, כְּלוֹמַר מֻרְגֶּשֶׁת תְּכוּנָה
כְּמוֹ בְּבַת-אַחַת לָרְחוֹב יָצְאָה כָּל הַשְּׁכוּנָה
וְנוֹהֶרֶת אֶל הַכְּבִישׁ. אָכֵן, הַכְּבִישׁ אֶצְלִי לְעוֹלָם נוֹהֵר וְרָץ לַמֶּרְחַקִּים
וַאֲפִלּוּ בָּרֶגַע הָאָמוּר לֹא יִתְנַהֲלוּ בּוֹ אֶלָּא הוּא וְהִיא, זוּג חֲרָקִים.
וּבְכֵן, מֻרְגֶּשֶׁת תְּכוּנָה כְּפִי שֶׁאוֹמְרִים זֶה מַתְחִיל לָזוּז.
וּבִרְאוֹתִי אֶת כָּל הַשְּׁכוּנָה רוֹגֶשֶׁת בָּרְחוֹב וּמְהֻמָּה, בְּלִי הִסּוּס
קָפַצְתִּי עַל הַסּוּס שֶׁמִּיָּד פִּתַּח עָצְמַת דְּהָרָה
לְעֵבֶר הַכְּבִישׁ הַנּוֹהֵר וְרָץ וְעַל סְבִיבָיו חוֹלֵל סְעָרָה.
מֻרְגֶּשֶׁת תְּכוּנָה כְּפִי שֶׁאוֹמְרִים זֶה מַתְחִיל לָזוּז.
אָדָם בֶּאֱמֶת אֵינוֹ צָרִיךְ
אָדָם בֶּאֱמֶת אֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא לְסֵפֶר אֶחָד בְּחַיָּיו
כַּאֲשֶׁר כָּל חַיָּיו נִקְבָּצִים לְעֵינָיו בַּסֵּפֶר הַפָּתוּחַ לְעֵינָיו
כַּאֲשֶׁר הוּא קוֹרֵא בּוֹ דַּף אַחַר דַּף וְרוֹאֶה לְעֵינָיו
אֵיך יוֹם אַחַר יוֹם רָדַף כְּמוֹ דַּף אַחַר דַּף
בַּסֵּפֶר הַפָּתוּחַ לְעֵינָיו.
וְאַף לֹא אֶחָד נֶעֱזָב וּבְרַחֲמִים רַבִּים נֶאֱסָף
דַּף אַחַר דַּף
בַּסֵּפֶר הַפָּתוּחַ לְעֵינָיו
כִּי רוֹאֶה לְעֵינָיו
פָּתוּחַ סֵפֶר חַיָּיו
בְּרַחֲמִים רַבִּים נֶעֱזָב.
פְּנֵי יְהוֹשֻׁעַ
וִיהוֹשֻׁעַ מֵעָל אֶל פָּנַי מַבִּיט. וּפָנָיו זָהָב
שָׁחוּט. חֲלוֹם קַר. חֲלוֹם חָנוּט.
וּלְרַגְלֵי הַיָּם מַכֶּה נְצָחִים אֶל הַחוֹף.
אֲנִי חוֹלֵה נְהִיָּתוֹ. דּוֹמֶה, אֲנִי עוֹמֵד לָמוּת.
אַךְ מֻכְרַחֲנִי, מֻכְרַחֲנִי לְחַכּוֹת חַי
אֶל-תָּמִיד.
אָחִי מֵעָל פָּנָיו עוֹלִים בָּעָב
לְהַגִּיד עִקְבוֹתַי בַּחוֹל הַנִּשְׁטָף.
הַיָּם מַכֶּה וְנָסוֹג. מַכֶּה וְנָסוֹג.
מִלְחֲמוֹת אֵיתָנִים מֻתְנוֹת בַּחֹק.
אֲנִי. בָּרוּחַ. אַחֵר. בּוֹרֵחַ. רָחוֹק.
גַּם יְהוֹשֻׁעַ עַכְשָׁו נָח מִמִּלְחָמוֹת.
שֶׁהִנְחִיל נַחֲלָה לְעַמּוֹ,
אֲבָל קֶבֶר לֹא חָצַב לוֹ
בְּהָרֵי אֶפְרַיִם.
עַל כֵּן לַיְלָה לַיְלָה הוּא יוֹצֵא
לָשׂוּחַ בַּשָּׁמַיִם.
וַאֲנִי חוֹלֶה, דּוֹמֶה עוֹמֵד לָמוּת
מְיַחֵף בְּחוֹל יָרֵחַ קַר
בְּשׁוּלֵי הַמַּיִם
וְהוֹמֶה בִּי, הוֹמֶה בִּי סוֹף
הַמַּכֶּה לְרַגְלַי אֶת מוֹתִי
גַּל אַחַר גַּל –
עַל פְּנֵי חַיִּים רַבִּים
יִתְרוֹמֵם וְיִתְגַּדַּל.
יִצְחָק
לִפְנוֹת בֹּקֶר טִיְּלָה שֶׁמֶשׁ בְּתוֹךְ הַיַּעַר
יַחַד עִמִּי וְעִם אַבָּא
וִימִינִי בִּשְׂמֹאלוֹ.
כְּבָרָק לָהֲבָה מַאֲכֶלֶת בֵּין הָעֵצִים.
וַאֲנִי יָרֵא כָּל-כָּךְ אֶת פַּחַד עֵינִי מוּל דָּם עַל הֶעָלִים.
אַבָּא אַבָּא מַהֵר וְהַצִּילָה אֶת יִצְחָק
וְלֹא יֶחְסַר אִישׁ בִּסְעֻדַּת הַצָּהֳרַיִם.
זֶה אֲנִי הַנִּשְׁחָט, בְּנִי,
וּכְבָר דָּמִי עַל הֶעָלִים.
וְאַבָּא נִסְתַּם קוֹלוֹ.
וּפָנָיו חִוְּרִים.
וְרָצִיתִי לִצְעֹק, מְפַרְפֵּר לֹא לְהַאֲמִין
וְקוֹרֵעַ הָעֵינַיִם.
וְנִתְעוֹרַרְתִּי.
וְאָזְלַת-דָּם הָיְתָה יָד יָמִין
נִשְׁמַת יוֹסִי בֶּן-אֲחוֹתִי בְּרֹנְיָהּ
כָּל הַלַּיְלָה נָפְלוּ כּוֹכָבִים אֶל חֵיקִי
וְלֵאֶה מִסְּפוֹר צָחַקְתִּי יְחִידִי אֶל תּוֹךְ הַלַּיְלָה מְאֻשָּׁר.
וְכָךְ רָדוּם, וְכָךְ הוֹזֶה רְקִיעִים צָבְעוּ עֵינַי וּנְשָׁרִים צָנְחוּ לָעֲמָקִים.
אָז פָּקַחְתִּי עֵינַי אֶל הַחֲלוֹם. בָּא יוֹסִי הַקָּטָן וְגָאַל אֶת הַשִּׁיר. וְהָיָה
מְרַחֵף וְשָׁר.
קוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בָּאָרֶץ. וְעַל אִבֵּי הַבֹּקֶר גֶּשֶׁם כּוֹחֵל וְיוֹרֵד.
לְמַרְגְּלוֹת הַר-טֶרֶם-שֶׁמֶשׁ אֲנִי כּוֹרֵעַ וְזוֹכֵר וְזוֹכֵר וְזוֹכֵר.
רֹאשִׁי בַּמַּיִם שֶׁמִּגְּבָהִים נוֹפְלִים בִּצְלִילִים יְרֻקִּים שֶׁל הַחֲלוֹם הָרָוֶה הַכָּבֵד.
אֲנִי שׁוֹמֵעַ אֶת כָּל שִׁירֶיךָ, יוֹסִי. יוֹסִי הַקָּטָן, הַזּוֹרֵחַ. יוֹסִי הֶהָרוּג בֶּאֱמֶת.
צְבָיֶיךָ הַתּוֹעִים עַל כָּל דֶּרֶךְ צָדִים הֵד קוֹלְךָ הַצּוֹחֵק.
אֱלוֹהִים, אֱלוֹהִים, כָּל הַבְּקָעִים מָלְאוּ אָז מַיִם.
וְאַחַר הַגֶּשֶׁם שְׁטָפָנוּ הַיָּרֹק וְשִׁכֵּר צְעָדֵינוּ.
וּמְלוֹא-כַּפַּיִם הֶחֱוִירוּ פִּטְרִיּוֹת כְּסִפּוּר אַגָּדָה שֶׁרוֹמֵז בְּבָבוֹת שֶׁל אֶלֶף עֵינַיִם.
וְכָל הָעֵצִים הִדְלִיקוּ שְׁמָשׁוֹת בַּאֲמִירֵיהֶם לִכְבוֹדֵנוּ.
הוֹ יוֹסִי, הוֹ יוֹסִי! אֶת לַחֲשִׁי שָׁלַחְתִּי עִם מוֹצָאֵי הַלַּיְלָה אֶל פְּנֵי הָאֲגַם
וּבַרְוָזֶיךָ הַלְּבַנְבַּנִּים גִּלְגְּלוּ עַצְמָם לְהַעֲלוֹתוֹ כֶּתֶר לָאַדְווֹת.
אַךְ עִם שֶׁמֶשׁ שֶׁעוֹלָה גַּם אֲנִי עוֹלֶה כָּלִיל... וּבוֹעֵר מֵאֵשׁ עֶרְגָּה
לְנַשֵּׁק הֶעָפָר שֶׁל בְּחִיר הָאַהֲבוֹת.
מלחמה עתיקה
זְרָעִים שֶׁל עוֹפֶרֶת
גַּג אָפֹר שֶׁל רְעָפִים.
מְשֻׁפָּע.
כַּדּוּרִים נִדַּרְדְּרוּ מֵעָלָיו –
קִטְנִיּוֹת.
צְמוּדִים אֶל הַקִּיר
שָׁכְבוּ אַבָּא וִיהוֹשֻׁעַ אָחִי
חוֹסִים עָלַי –
חוֹמוֹת מָגֵן.
שֶׁמֶשׁ עָמַד חָסֹן.
בָּרִיא אוּלָם. דּוֹמֵם כַּפָּר.
מֵאִיר בְּכָל פִּי הַצָּהֳרַיִם
שֶׁנִּמְתַּח מִגַּן הָאַגָּסִים
עַד לִמְשׂוּכוֹת הָעֻזְרָד.
הַבְּאֵר –
רֶחֶם פְּעוּרָה
קוֹלְטָה זְרָעִים שֶׁל עוֹפֶרֶת.
בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר אֶתְחַמֵּק לִרְאוֹת
אֵיךְ בְּמַעֲמַקֶּיהָ
נוֹלָדִים הַכּוֹכָבִים –
כּוֹכְבֵי הַכֶּסֶף.
וּפְנֵיהֶם שֶׁל אַבָּא וִיהוֹשֻׁעַ אָחִי
כַּמֶּרְחַק –
פְּסָלִים בְּנֵי אֶלֶף וְעוֹד.
לְאַחַר שָׁנִים רַבּוֹת הֻבְרַר לִי הַדָּבָר
בְּגַנֵּי הֶעָרִים הַגְדוֹלוֹת
וּבְמוּזֵאוֹנִים.
רָחוֹק רָעֲמוּ תּוֹתָחִים
הַמַּרְתֵּף טָחוּב וְעָמֹק.
מְאֻכְלָס עַד אֶפֶס מָקוֹם.
וְעִם צְרִיחַת הַתִּינוֹקוֹת
עָלְתָה קְרִיאָתוֹ שֶל זָקֵן
שֶׁאֱלוֹהֵינוּ יִקֹּם.
אַחַר הֻשְׁלַךְ הַס
כַּמְּקֻבָּל בַּחַיִּים וּבַסֵּפֶר.
רָחוֹק רָעֲמוּ תּוֹתָחִים.
אֶחָד אָמַר הוֹפְכִים אֶת הָעִיר תֵּל אֵפֶר.
אַחַר כָּךְ הָיְתָה שָׁעָה גְּדוֹלָה
שֶׁל שֶׁקֶט.
לְפִתְאוֹם הִתְחִילָה אִשָּׁה אַחַת צוֹעֶקֶת
חָלָל עַל סַף הַמַּרְתֵּף.
וּבָאֲוִיר חָתְכָה סַכִּין חֲתָך שֶׁל כְּאֵב.
אֶחָד רִאשׁוֹן פָּתַח אֶת הַדֶּלֶת
וְאַָמַר כֶּלֶב.
הַכֹּל נָשְׁמוּ לִרְוָחָה
גְּרוֹנִי נִתְלַעְלַע
וּדְמָעָיו הִזְלִיג נֵר הַחֵלֶב.
סוּסֵי הַפָּרָשִׁים
כִּידוֹנֵי הַפָּרָשִׁים נָגְעוּ בַּשָּׁמַיִם
וְהַסּוּסִים גֵּאִים עַל כָּך מְאוֹד.
וַאֲנִי צִיַּרְתִּי סוּסִים זְקוּפִים וְגֵאִים
לְלֹא פָּרָשִׁים
לְלֹא כִּידוֹנִים.
וְהָיוּ סוּסַי נְטוּלֵי רֶסֶן
מִשְׁתּוֹלְלִים עַל נְיָר וְרִצְפָּה וְקִיר.
וְאַחַר, מְשֻׁלָּחִים עִמִּי בָּאֲפָר,
צָמְחוּ לָהֶם כְּנָפַיִם.
עַתָּה כְּשֶׁמִּתְעוֹפְפִים בַּשָּׁמַיִם
הֶעֱלֵיתִי זִכְרָם בַּשִּׁיר.
אני לא מחסידיו של שלמה ארצי אבל זה שיר בעל חשיבות כלשהיא
שיר בבוקר בבוקר
מילים: אמיר גלבוע
לחן: גידי קורן ושלמה ארצי
פתאום קם אדם בבוקר
ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת,
ולכל הנפגש בדרכו קורא הוא שלום.
דגנים עולים מול פניו מבין חריצי המדרכת.
וניחוחות לראשו מדיפים עצי אזדרכת.
הטללים רוססים והרים, ריבוא קרניים,
הם יולידו חופת שמש לכלולותיו.
פתאום קם אדם בבוקר
ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת,
ולכל הנפגש בדרכו קורא הוא שלום.
והוא צוחק גבורת דורות מן ההרים,
ונכלמות משתחוות המלחמות אפיים,
להוד אלף שנים מפכות במסתרים,
אלף שנים צעירות לפניו
כפלג צונן, כשיר רועים, כענף.
פתאום קם אדם בבוקר
ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת,
ורואה כי חזר האביב
והוריק שוב אילן מן השלכת.
פתאום קם אדם בבוקר
ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת,
ולכל הנפגש בדרכו קורא הוא שלום.
הנך סתורת שמלות
מילים: אמיר גלבוע
לחן: יעל גרמן
הנך סתורת שמלות
וכל ניע שוקייך
כאמן בסיוט ובחלום
הבא לחלות את פנייך.
הנך גאה עד מוות
כי שדייך מוצקים
וער שמורתייך חם
כי חרוז בוער בניד שפתייך
כי תמוז דוהר סביבך כעבד
לפני אדוניו האלוהים.
