כמה מחשבות שמחליפות סיכום אלבומי שנה. עם זאת, מוזמנים לנצל את השרשור לספר אילו אלבומים ישראלים אהבתם השנה.
יאמר מראש, שכל הנכתב משקף את דעת/טעם הכותב בלבד.
דודו טסה, דיקלה, אביב גדג'- שלושת המוזיקאים מהבולטים ביותר במוזיקה הישראלית הפופולארית כיום (לצד אסף אבידן וברי סחרוף), הוציאו/מוציאים בחדשים אלו אלבומים. אלו של טסה ודיקלה כבר ראו אור. זה של גדג' יצא בנובמבר.
דודו טסה היה פורה להפליא בשנים האחרונות- שלושה אלבומים יוצאים מן הכלל, פלוס שני אלבומים נהדרים של פרוייקט הכוויתים שלו- עיבודים לשירי סבו ואחיו העיראקיים, (האחים אל כוויתי). דווקא אלבומי הכוויתים, הם אלו ששימשו כפלטפורמה מצוינת מבחינתו להמריא אל לב הקהל, ולמשוך תשומת לב רבה יותר ליצירה המקורית שלו , אשר הלכה והשתבחה גם בפני עצמה.
דיקלה אמורה להשיק את אלבומה האחרון בהופעה חגיגית בהיכל התרבות בתחילת דצמבר. זהו מהלך משלים של נסיקה בקריירה שלה, שהחלה עם יציאת אלבומה הקודם שכוון גם מראש לייצר יותר להיטים. המגמה הצליחה, בלא לבוא יותר מדי על חשבון האיכות. היא נוחתת בלב הקונצנזוס, גם אם יש כאלו שאלרגיים לשירה/מוזיקה שלה, ומהופעות חודשיות בתיאטרון תמונע מול קהל מצומצם, היא עוברת לפורמטים גדולים ורחבים יותר.
מבין שלושה אלו, אביב גדג', הדמות החשובה ביותר ברוק הישראלי, שומר עדיין על פרופיל מחתרתי כמעט, שהולם יותר את הנטייה שלו להיות מתבונן מהצד, מצליף, צלול. בעוד טסה ודיקלה, כל אחד בסגנון אחר מאוד, שומרים על תוכן של אהבה, בדידות, קונפליקטים פנימיים, גדג' מקפיד לשלב בטקסטים ביקורת חברתית/פוליטית, גם אם היא מרומזת ואינה מובאת כשיר מחאה מובהק.
שלושתם מזרחים. לשלושתם מוטיבים מזרחיים וערביים במוזיקה שלהם. שלושתם פילסו את דרכם בעבודה ארוכה בחמש עשרה שנים האחרונות. הם לא רכבו על שום עסקנות קשת מזרחית, על תורי זהב בנוסח אופיר טובול, ועל הגות דוגמת מירב אלוש לברון, או רועי חסן. הם עשו את זה פשוט דרך יצירת מוזיקה טובה. בעיני העסקנים או ההוגים המוזכרים הם ספק נחשבים כמייצגים למרות שהם בפסגה. שניים מהם, טסה ודיקלה- ביקרו את הפלגנות הפופוליסטית הזו.
כיוון שהאלבום של גדג' יהיה שייך כבר לתשע"ז, אז האלבומים הללו של טסה (הגולה) ודיקלה (סיפור אופטימי) בנוסף לזה של ארז לב ארי, עם 'כתמים של תרבות'- הם אלבומי השנה לטעמי. ואם רוצים בכ"ז אחד בראש, אז טסה כמובן.