|
נראה כי אכן יש קהל נאמן לזאנר בארץ, אמנם לא היה מפוצץ כמו בפרקר ודרייק, אך הדחק במרתף אכן הורגש.
שוב, הגעה מוקדם מאוד, ישיבה בשורה הראשונה ממש על מערכת תופים, שני סטים שלא נפספס כלום וציפייה לבאות.
ברוצמן הנוכחי בגיל 74 יותר מיושב ונינוח מברוצמן שהגיע בפעם הקודמת, אמנם כשהוא בוחר לתקוף הוא יודע לעשות זאת באינטנסיביות ובעוצמה.
אך ביחס לעבר היו לו גם קטעים קצת יותר שקטים, פחות מורכבים ויותר "נעימים" לאוזן בלתי מיומנת.
כנראה עקב הגיל הוא כבר ויתר על הנשימה המחזורית שאפיינה אותו בעבר ואפשרה לו לנגן ברציפות במשך דקות ארוכות צליל רציף ללא נשימה נראית לעין.
אבל שלא תטעו, ברוב הקטעים הוא נשמע כמו צופר של קטר רכבת דוהרת שמאיימת לדרוס כל מי שנמצא על המסילה.
נילסן לאוו, לי זו הייתה הפתעה ופעם ראשונה שאני שומע אותו בלייב, אני יכול לציין כי למרות הרקורד העשיר שלי בהופעות לייב - אף פעם לא ראיתי מתופף מהסוג שלו.
הוא רץ לריצות קצרות מאוד, אבל רץ בכל העוצמה, התחיל את ההופעה עם חולצה יבשה ומגוהצת ותוך מספר דקות הפך למכונת תופים משומנת עם אגלי זיעה נוטפים לכל עבר וחולצה מסמורטטת.
מתופף חזק, מאוד חזק, מאוד מאוד חזק, ישיבה בשורה הראשונה חצי מטר מהמערכת הייתה כרוכה בחוויה יוצאת דופן.
צריך לראות (לא רק לשמוע) כדי להבין, מה שמשחק אצלו תפקיד זו העוצמה ו"הקצב המונוטוני".
מערכת התופים התפרקה מידי פעם ונדרש לחזקה ולייצבה מחדש.
אהבתי מאוד את סולו המצילות שפיתח, סולו מאוד יחודי - שוב, אני לא זוכר שראיתי או שמעתי סולו מצילות כזה בעבר
ובכדי להמחיש את העוצמה אציין שכשהוא משתמש במברשות הן נשמעות כמו מקלות תיפוף אצל מתופפים אחרים.
הביטוי "ריצה למרחקים קצרים" מציין שהוא מכלה את כל כוחו בהופעה, כאלו יש לו ריצת מאה מטר לרוץ, מתופף בכל הכח מההתחלה ועד הסוף ללא ויסות ושמירת כוחות ועקב כך גם מתעייף מאוד מהר.
הסט הראשון היה כ 45 דקות בלבד, הוא קטע אותו וביקש לסיימו באופן די מפתיע עקב התשישות.
בסוף הסט השני, הוא הגיע סחוט לקו הסיום וויתר על הדרן למרות מחיאות כפיים די סוערות במשך מספר דקות שעלו בתוהו - עקב תשישותו כמובן.
ההופעה הייתה מורכבת ממעין מנטרות עוצמתיות שחזרו על עצמן ללא הרף.
בניגוד לקטעים אחרים שאנו רגילים אליהם שנבנים מההתחלה במעין עוצמה מוחלשת
ומתגברים עם התארכות הסולו ובנוסף מתפתחים מלודית והרמונית.
מה שקבלנו בהופעה כמעט בכל קטע היה - מההתחלה ועד הסוף אינטנסיביות של צלילים עוצמתיים, יכולת לנחש את המשך הקטע עד לסופו מספר שניות לאחר שהקטע התחיל להיות מנוגן, צליל רודף צליל, חייבים להספיק הכל ומהר. לא מגינים, מתקיפים מההתחלה, אבדת את הריכוז לשנייה - פספסת.
בסוף ההופעה אמרתי לאסיף (הבעלים) שהם חייבים לחדש ימי עבר
ולארגן הופעות כאלו כל מספר שבועות, יש קהל, יש ביקוש ויש תפוסה מלאה.
אסיף ענה שנדרש מאמץ מאוד אינטנסיבי להביא אותם לארץ, אני בכל מקרה מקווה שאכן המסורת תחודש.
כעת כשפסטיבל תל אביב כבר לא בפרונט, לבונטין זה המקום היחידי בארץ שדואג לז'אנר החופשי.
הייתה חוויה יוצאת דופן.
|
