המערכת שלי עברה מספר גלגולים בחמש השנים האחרונות, שבהם הבנתי שאני פחות מתחבר אל" הטרנד האודיופילי המודרני" של רזולוציה ועוד קצת רזולוציה.
אז לאחר החלטה לשנות רמקולים, ומחשבה על אילו רכיבים ישארו במערכת, הפוקאל הוחלפו בברודמן VC2, הלקסמן נשאר, הפאס נמכר וכרגע ממתין שיתפנה תקציב ללברדין 150. הרכיבים היחידים שנשארו אצלי כעוגן מהמערכת הקודמת הם האלגרי והדאק לקסמן. למרות שדווקא בסטאפ הנוכחי נראה לי שדאק יותר אנליטי יכול להתאים גם כן. את רוב המוזיקה מזרים מטידל למקלט בלוטוט של מיוזיקל פידליטי שפינקתי אותו בספק hdplex יעודי שעלה יותר ממנו... לא מרגיש שהצליל נחות מטרנספורט (ויש לי אחד טוב מאוד שכרגע מושאל)
המערכת ממוקמת בתוך ארון שתכננתי ובוצע על ידי נגר, שיצא בסופו של דבר על הפנים
. הארון בנוי מסנדוויץ כאשר לאחר שנבנה, הבנתי שהנגר תקע לי שם איזה 10 ס"מ של סיבית בנוסף לסנדוויץ שהורג כל חלקה טובה בסאונד. היתרון היחיד של הארון הוא שיכול להחזיק ציוד מאוד כבד... אבל אז הגיע הלברדין ששוקל בקושי 12 קילו... אז רכשתי שתי פלטות עץ אשור שבע קילו כל אחת (קרש חיתוך heavy duty המיוצר בגרמניה) והעמדתי עליהם את המגבר והדאק, בינתיים עושה עבודה לא רעה.
המערכת ממוקמת בצורה לא אידיאלית, רמקול אחד צמוד לווילון והשני לכוון הצד הפתוח של הסלון. משום מה זה פחות מפריע לי כרגע, שומע ממרחק של שני מטרים בערך (נזרק לי על פוף) מהרמקולים הממוקמים בטו אין בעוצמות לא גבוהות. לעומת זאת גם כשמגבירים נשמע לי סבבה
דרך הסטאפ החדש אני חווה את המוזיקה בצורה אחרת לגמרי, מיד מאוד טבעי לטעמי, פסנתר אלוהי, וכלים מקבלים יותר גוף. הפתיע אותי דווקא שמערכת מנגנת מוזיקת R&B משולבת אלקטרוניקה, או נניח sade עם כילים שקופצים מכל מיני מקומות לאורך הטרקים בצורה ממש מרשימה. ניתן לעקוב אחרי הכלים האיזוטרים האילה שקופצים בלי שום מאמץ, הכל יוצא החוצה.
האמת הדבר שהכי מגניב לי עכשיו הוא ששום דבר בעצם לא מפריע לי... יש למערכת חסרונות (עוד קצת מלאות ופתיחות לא תזיק) אבל הם לא מפריעים לי.
