האלבום השלישי של טסה והכוויתים שיצא לאחרונה (El Hajar- האבנים), מסכם (עד כה לפחות) עשור מדהים עבור טסה. פוריות העבודה שלו, עם שותפו ניר מיימון, הניבה 7 אלבומים, אם כוללים את פרוייקט הכוויתים, וכולם מצויינים. באלבום הנוכחי משולבים בשירה- יעקב נשאווי , נסרין קדרי, רחלה (בבלדה נהדרת- Hilwa Marrat El Layli , היבה באטיש, תמר שאוקי, יאיר דלאל, כרמלה טסה (האם), רחל יחזקאל וכרמלה מועלם. כמו באלבומים הקודמים משלב טסה קולות מקוריים של דאוד עצמו, ושל סלאח בקמנצ'ה.

'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה. למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים. 'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה. למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.

מעבר ליופי הצרוף של הנגינה/פרשנות, הרצף המיוחד עושה עבודתו נאמנה ביוצרו תחושת ציפה ממסטלת, שמוטרדת לרגעים ע"י הקטעים המודרניים יותר, שמושכים להיבט המאיים/מסויט. היצירות בדיסק מסודרות במבנה עולה של מראה כשנקודת המוקד – מוצארט, היא גם נקודת החזרה בסדר מהופך אל נקודת המוצא. נשמע מעורפל? לא נורא, ברוכים הבאים להזיה..

Tempest הינו לטעמי אלבום האולפן הטוב ביותר שיצר דילן מאז Oh Mercy מ-89. הבסיס שלו, כמו כל אלבומי דילן בעשור האחרון, הוא מסורתי מאוד- נשען על בלוז, סווינג, קאנטרי-רוק . קולו המחוצץ והגרוס, נשמע צלול , בהיר, עמוק וממוקד מאוד. אלא שבהשוואה לרצף אלבומי העשור הקודם, כאן התוצר מניב 10 שירים שכולם טובים, חלקם נפלאים ממש, וחלקם מעבירים עצמה רגשית שלא הופיעה כמוה באלבומי שנות האלפיים הקודמים.