בלחיצת כפתור הייתי שוב משגר את עצמי לחללים אחרים, אם אולמות קונצרטים ברחבי העולם ואם למועדוני ג'אז קטנים או אפילו הופעות מטאל באוויר הפתוח. היכולת של הסט הזה להעביר רגשות במקביל לקווים מאד ברורים של אודיופיליה היא מעשה קסום לטעמי. אימג' חד, טימבר מדויק, במה מסודרת אם כי עגולה ומעט צרה ממה שאני מכיר, אך ללא תזוזות וללא קריסות. והכל בשקט ובאיזון כמעט מוחלט!
האלבום השלישי של טסה והכוויתים שיצא לאחרונה (El Hajar- האבנים), מסכם (עד כה לפחות) עשור מדהים עבור טסה. פוריות העבודה שלו, עם שותפו ניר מיימון, הניבה 7 אלבומים, אם כוללים את פרוייקט הכוויתים, וכולם מצויינים.
באלבום הנוכחי משולבים בשירה- יעקב נשאווי , נסרין קדרי, רחלה (בבלדה נהדרת- Hilwa Marrat El Layli , היבה באטיש, תמר שאוקי, יאיר דלאל, כרמלה טסה (האם), רחל יחזקאל וכרמלה מועלם. כמו באלבומים הקודמים משלב טסה קולות מקוריים של דאוד עצמו, ושל סלאח בקמנצ'ה.
את האימפריאן החזרתי ליבואן בלב כבד מאד לאחר שבועיים תמימים שבהן שמעתי מוסיקה כמעט אקסקלוסיבית בעזרת אוזניות,
עם האימפריאן כמובן ובהשוואות החוזרות ונישנות שהעברתי את עצמי ואת האוזניות בסשן הזה.
האימפריאן היא אוזניית אול-ראונדר מושלמת לטעמי, וכל כך שמחתי על היכולת והפריבילגיה שנפלה בחיקי לבחון ולהאזין לה. לאחר שבועיים בבחינה די רצינית ורחבה עד מאד, אני יכול להבין מדוע היא שברה תקרת זכוכית שעד היום היתה שייכת לאחת או שתי חברות בעולם.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות.
אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
הסטרים בוקס אולטרה הוא מכשיר ורסטילי, קטן, חכם ומוכשר. הוא מאפשר כל צורת ניגון רלוונטית שעולה בדעתי, ויכולות הסאונד שלו הפתיעו אותי ביחס למחירו ובכלל.
נזכור שהוא נבנה עבור ניגון לדאק בעל כניסת USB, ועבור בעלי דאקים אחרים הייתי שוקל קודם מוצרים בעלי יציאה דיגיטלית תואמת.
ה- "Detox" היחודי שלו, מאפשר לשפר מחשב מוזיקה פחות מוצלח, אבל גם נותן פתרון למי שמעוניין במחשב בנוסף לסטרימר שהרי אחרת יריבו שני אלו על כניסת ה- USB בדאק.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה.
למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים.
'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה.
למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
תמורת המחיר (הלא נמוך!) מקבלים כאן מכשיר מעוצב מאוד (גם אם לא יתאים לכל טעם) ומשוכלל, ביצועים סוניים נטולי חסרונות, מעט תיבול כדי לא לשעמם, ותחושה יוקרתית מכל עבר.
אם ה- N51 הוא סימן מייצג לכל סדרת ה- Noble החדשה, אז נראה שבוצע פה מהלך להתאים יותר לרמקולים של תקופתנו. אלו הפכו להיות יותר "מדויקים", ולכן מתאימה להם אולי הגברה עם קצת יותר אופי. במקרה הזה קצת יותר "גודל" וקצת יותר באס, כמו גם יכולת להניע עומסים יותר קשים - אז זה כיוון הגיוני מאוד.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית.
האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
בכל דבר שניגן אופיו הדומיננטי של ה- 2.1 היה מובחן ומורגש.
הפרזנטציה תמיד גדולה מאוד (אך בצורה שאפילו אני שלא כל כך אוהב פרזנטציה כזאת יכולתי להנות ממנה), המיד תמיד פורח ומלא טקסטורה, הבאס תמיד דומיננטי בגודלו והמוזיקליות תמיד לכיוון האיטי והמרגש.
וירטואוזיות הכינור חשובה פה מאד, אך הרגש הבלתי נתפס שצ'יקובסקי מחדיר ביצירותיו נמצא גם כאן בשפע. המלודיות שמשתרכת לכל אורך היצירה וביחוד בפרק האחרון שאפילו שמו מרמז על העונג בשמיעתו מביאה את המאזין לא להניח אותה לרגע.
טכניקה רבה מוטבעת בפרק השני דווקא שמצריך מהכנר להיות במיטבו אך לא לאבד לרגע את הקווים המקסימים שהתחילו עוד במדיטישיין.
כצפוי ה- i3.3 התגלה ככלי מוכשר לשחזור מוזיקלי. אך שימו לב! הוא לא מייפייף, לא צובע, לא מדגיש מיד ולא מפציץ באס.
הוא כן רזולוציוני, פתוח, מציג נכונות טונאלית אם כי על הצד הקליל, מסוגל להעביר מגוון סגנונות מוזיקליים בהצלחה וגם מציג מיידיות וצלילות.
מעבר לתכונות הסוניות ה- 3.3 מציע פיצ'רים מקיפים החל מאפשרויות שליטה ובקרה ועד כניסת נגן נייד על הפאנל הקידמי, יציאת אוזניות וכרטיסי הרחבה. וכל זה במארז נאה איכותי וקומפקטי.
היום, הוא יום הולדתו ה- 150 של גוסטב מאהלר.
סקירת חייו על קצה המזלג אמנם, של אחד מהמלחינים הטובים, הגדולים והמשפיעים-
נראית לי במקום, עוד לפני שאסקור את יצירותיו הרבות והמרגשות ועל פעולותיו הרבות
בתור מלחין ומנצח מהשורה הראשונה בכל הזמנים.
ב- HD11 יש את כל מה שאני אוהב ב- DAC או במקור באופן כללי. יש בו את החום והמלאות הטבעיים של כלים אקוסטיים, יש לו את הבשר והמשקל בבאס וגבוהים שאי אפשר בשום אופן לקרוא להם סגורים, אבל הם כן חלקים ורכים.
ברמה המוזיקלית ה- 11 יודע איך אני אוהב להאזין למוזיקה. שתזרום, שתהיה משוחררת, שארגיש שבני אנוש מנגנים או שרים ולא מכונות או רובוטים. אני לא אוהב שמעיקים עלי עם דינמיות, לא עם גודל אדיר ולא עם פירוט מלאכותי.
לקראת יום העצמאות הקרב, אפשר לנסות לשרטט תמונת רוחב מסוימת של הנעשה ביצירה המוזיקלית הישראלית הפופולארית. יצירה זו מצויה בפועל, בעיצומה של פריחה, אשר ניצניה החלו לפני מס' שנים, ועתה בשלו בתנופה והיקף נרחבים. אפשר להקדים ולסכם, כי אחד ממאפייני התנועה המרכזיים של יצירה זו יכול להיות מוגדר כסינתזה. זו יכולה להתקיים בין רוק למזרחית או ערבית ולמקורות של מוזיקה יהודית, או בין ג'אז למוזיקה ערבית ומזרחית ולזמר עברי מסורתי. מן העבר השני פונה למקורות אמריקאיים של רוק ופולק.
