בלחיצת כפתור הייתי שוב משגר את עצמי לחללים אחרים, אם אולמות קונצרטים ברחבי העולם ואם למועדוני ג'אז קטנים או אפילו הופעות מטאל באוויר הפתוח. היכולת של הסט הזה להעביר רגשות במקביל לקווים מאד ברורים של אודיופיליה היא מעשה קסום לטעמי. אימג' חד, טימבר מדויק, במה מסודרת אם כי עגולה ומעט צרה ממה שאני מכיר, אך ללא תזוזות וללא קריסות. והכל בשקט ובאיזון כמעט מוחלט!
האלבום השלישי של טסה והכוויתים שיצא לאחרונה (El Hajar- האבנים), מסכם (עד כה לפחות) עשור מדהים עבור טסה. פוריות העבודה שלו, עם שותפו ניר מיימון, הניבה 7 אלבומים, אם כוללים את פרוייקט הכוויתים, וכולם מצויינים.
באלבום הנוכחי משולבים בשירה- יעקב נשאווי , נסרין קדרי, רחלה (בבלדה נהדרת- Hilwa Marrat El Layli , היבה באטיש, תמר שאוקי, יאיר דלאל, כרמלה טסה (האם), רחל יחזקאל וכרמלה מועלם. כמו באלבומים הקודמים משלב טסה קולות מקוריים של דאוד עצמו, ושל סלאח בקמנצ'ה.
את האימפריאן החזרתי ליבואן בלב כבד מאד לאחר שבועיים תמימים שבהן שמעתי מוסיקה כמעט אקסקלוסיבית בעזרת אוזניות,
עם האימפריאן כמובן ובהשוואות החוזרות ונישנות שהעברתי את עצמי ואת האוזניות בסשן הזה.
האימפריאן היא אוזניית אול-ראונדר מושלמת לטעמי, וכל כך שמחתי על היכולת והפריבילגיה שנפלה בחיקי לבחון ולהאזין לה. לאחר שבועיים בבחינה די רצינית ורחבה עד מאד, אני יכול להבין מדוע היא שברה תקרת זכוכית שעד היום היתה שייכת לאחת או שתי חברות בעולם.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות.
אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
הסטרים בוקס אולטרה הוא מכשיר ורסטילי, קטן, חכם ומוכשר. הוא מאפשר כל צורת ניגון רלוונטית שעולה בדעתי, ויכולות הסאונד שלו הפתיעו אותי ביחס למחירו ובכלל.
נזכור שהוא נבנה עבור ניגון לדאק בעל כניסת USB, ועבור בעלי דאקים אחרים הייתי שוקל קודם מוצרים בעלי יציאה דיגיטלית תואמת.
ה- "Detox" היחודי שלו, מאפשר לשפר מחשב מוזיקה פחות מוצלח, אבל גם נותן פתרון למי שמעוניין במחשב בנוסף לסטרימר שהרי אחרת יריבו שני אלו על כניסת ה- USB בדאק.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה.
למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים.
'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה.
למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
תמורת המחיר (הלא נמוך!) מקבלים כאן מכשיר מעוצב מאוד (גם אם לא יתאים לכל טעם) ומשוכלל, ביצועים סוניים נטולי חסרונות, מעט תיבול כדי לא לשעמם, ותחושה יוקרתית מכל עבר.
אם ה- N51 הוא סימן מייצג לכל סדרת ה- Noble החדשה, אז נראה שבוצע פה מהלך להתאים יותר לרמקולים של תקופתנו. אלו הפכו להיות יותר "מדויקים", ולכן מתאימה להם אולי הגברה עם קצת יותר אופי. במקרה הזה קצת יותר "גודל" וקצת יותר באס, כמו גם יכולת להניע עומסים יותר קשים - אז זה כיוון הגיוני מאוד.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית.
האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
דיברנו על הפלטה, המיסב והבסיס וכיצד נהוג לתכנן אותם. אבל צריך עוד אלמנט אחד – שיסובב את כל העסק: המנוע, ואותו גם צריך לחבר לפלטה איכשהו. הפרק שלפנינו יעסוק בסוגי התמסורת השונים, כלומר הטכניקות המקובלות להעביר את מומנט המנוע לפלטה.
הקונצ'רטו לכינור שכתב ברבר, יפה וענוג מאין כמוהו.
כתיבתו התבצעה בכמה מקומות גיאוגרפיים בעולם, כמו שוויץ (שני הפרקים הראשונים)
ובארה"ב מדינתו של ברבר, לפרק האחרון.
כפי שיש ליצירות רבות סיפורים ארוכים וסבוכים, של פוליטיקה, כסף ואגו, גם פה ישנו הפלפל.
היצירה הזו שברבר כתב לכינור, לא הייתה יצירה שכתב לעצמו, או להנאתו הפרטית. אלא יצירה "שהוזמנה"
וברבר קיבל עלייה תשלום.
אחרי שדיברנו בהרחבה על הפלטה, נתייחס לאלמנט שמאפשר לה להסתובב – הציר והמיסב. מדובר כמובן בשני חלקים: אחד צמוד לפלטה (מסתובב) ואחד צמוד לבסיס (קבוע). מדובר במשימה לא מסובכת לכאורה, ותעשיית הפטיפונים התכנסה פחות או יותר לפתרון אחד – אבל יש עליו לא מעט וריאציות בשוק. ניגע בעיקריות שבהן ובכמה קצת יותר אקזוטיות.
במאי 1877 החל צ'ייקובסקי את מלאכת הכתיבה של הסימפוניה הגדולה ביותר שלו בעת הזו.
בפברואר 1878 (כשנה לאחר תחילת הכתיבה) ניצח עליה ניקולאי רובינשטיין ב"חברה המוזיקלית הרוסית" במוסקבה.
זוהי הסימפוניה הרביעית שלו אשר פותחת את סדרת 3 הסימפוניות המאוחרות.
זהו כבל מיוחד במינו שמצד אחד אינו יקר (יחסית), סביב ה 500$, ומצד שני מקבלים כאן כבל
שזור בכסף טהור, עם טכנולוגיית בידוד מושקעת ביותר.
הכבל כמובן יתאים לאלו שיאהבו את השילוב שלו, יחד עם טעמם המוסיקאלי וכמובן עם חלקי המערכת השונים
שעליו לחבר.
אצלי הכבל עשה כמה דברים מאד יפה, הוא הביא את המערכת לקצה אחר, מבחינת פתיחות הגבוהים והרזולוציה
שהיא מסוגלת לה, כמו כן לחיות ולדינאמיות מרשימה בעיקר בהקלטות מהז'אנר הקצת יותר "רועש" ממה שאני בדרך כלל שומע.
ניקולאי זניידר הוא אחד מהכנרים המוכרים כיום בתחום ושמו מתנוסס לא רק ככנר מהשורה הראשונה, אשר מנגן
ברחבי העולם – אם ברסיטלים או בקונצרטים, אלא גם כמנצח.
המנצח הצליח לאגד, לאסוף ולהפיח בחברה שלנו חיים שלא ידעתי על קיומם. הבלחות קרשנדו מטורפות, אדיקות
בסקשנים השונים, כניסות מדויקות של כלי ההקשה ושל הנשפנים שעושים כאן עבודה קשה ומדהימה כאחד ועוד כהנה
וכהנה.
