עכשיו 06/12/21 06:49
בלחיצת כפתור הייתי שוב משגר את עצמי לחללים אחרים, אם אולמות קונצרטים ברחבי העולם ואם למועדוני ג'אז קטנים או אפילו הופעות מטאל באוויר הפתוח. היכולת של הסט הזה להעביר רגשות במקביל לקווים מאד ברורים של אודיופיליה היא מעשה קסום לטעמי. אימג' חד, טימבר מדויק, במה מסודרת אם כי עגולה ומעט צרה ממה שאני מכיר, אך ללא תזוזות וללא קריסות. והכל בשקט ובאיזון כמעט מוחלט!
האלבום השלישי של טסה והכוויתים שיצא לאחרונה (El Hajar- האבנים), מסכם (עד כה לפחות) עשור מדהים עבור טסה. פוריות העבודה שלו, עם שותפו ניר מיימון, הניבה 7 אלבומים, אם כוללים את פרוייקט הכוויתים, וכולם מצויינים. באלבום הנוכחי משולבים בשירה- יעקב נשאווי , נסרין קדרי, רחלה (בבלדה נהדרת- Hilwa Marrat El Layli , היבה באטיש, תמר שאוקי, יאיר דלאל, כרמלה טסה (האם), רחל יחזקאל וכרמלה מועלם. כמו באלבומים הקודמים משלב טסה קולות מקוריים של דאוד עצמו, ושל סלאח בקמנצ'ה.
את האימפריאן החזרתי ליבואן בלב כבד מאד לאחר שבועיים תמימים שבהן שמעתי מוסיקה כמעט אקסקלוסיבית בעזרת אוזניות, עם האימפריאן כמובן ובהשוואות החוזרות ונישנות שהעברתי את עצמי ואת האוזניות בסשן הזה. האימפריאן היא אוזניית אול-ראונדר מושלמת לטעמי, וכל כך שמחתי על היכולת והפריבילגיה שנפלה בחיקי לבחון ולהאזין לה. לאחר שבועיים בבחינה די רצינית ורחבה עד מאד, אני יכול להבין מדוע היא שברה תקרת זכוכית שעד היום היתה שייכת לאחת או שתי חברות בעולם.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות. אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
הסטרים בוקס אולטרה הוא מכשיר ורסטילי, קטן, חכם ומוכשר. הוא מאפשר כל צורת ניגון רלוונטית שעולה בדעתי, ויכולות הסאונד שלו הפתיעו אותי ביחס למחירו ובכלל. נזכור שהוא נבנה עבור ניגון לדאק בעל כניסת USB, ועבור בעלי דאקים אחרים הייתי שוקל קודם מוצרים בעלי יציאה דיגיטלית תואמת. ה- "Detox" היחודי שלו, מאפשר לשפר מחשב מוזיקה פחות מוצלח, אבל גם נותן פתרון למי שמעוניין במחשב בנוסף לסטרימר שהרי אחרת יריבו שני אלו על כניסת ה- USB בדאק.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה. למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים. 'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה. למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
תמורת המחיר (הלא נמוך!) מקבלים כאן מכשיר מעוצב מאוד (גם אם לא יתאים לכל טעם) ומשוכלל, ביצועים סוניים נטולי חסרונות, מעט תיבול כדי לא לשעמם, ותחושה יוקרתית מכל עבר. אם ה- N51 הוא סימן מייצג לכל סדרת ה- Noble החדשה, אז נראה שבוצע פה מהלך להתאים יותר לרמקולים של תקופתנו. אלו הפכו להיות יותר "מדויקים", ולכן מתאימה להם אולי הגברה עם קצת יותר אופי. במקרה הזה קצת יותר "גודל" וקצת יותר באס, כמו גם יכולת להניע עומסים יותר קשים - אז זה כיוון הגיוני מאוד.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית. האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
צמד המונובלוקים הפגין איזון טונאלי די נדיר מבחינתי. תחום גבוה בלתי מוגבל, תחום נמוך מלא ללא שום תוספת בה יכולתי להבחין ומיד רזולוציוני ואחיד. הם הפגינו גם מיידיות, מהירות, תחושת כח בלתי מוגבלת ופרזנטציה "שפויה", כזאת שאינה מגדילה דבר אך גם אינה מקטינה. בגזרת המוזיקליות הם הציגו יכולת מרשימה מבלי להשתמש בשום טריק סוני שיכולתי לזהות. צמד ה- SACים לא ייפייף, לא ירכך, לא יחדד, לא יערפל ולא יעוות. הוא יספק הגבר דינאמי, כוחני ומאוזן ובשביל רבים זהו תפקידו של מגבר.
ניקולאי זניידר הוא אחד מהכנרים המוכרים כיום בתחום ושמו מתנוסס לא רק ככנר מהשורה הראשונה, אשר מנגן ברחבי העולם – אם ברסיטלים או בקונצרטים, אלא גם כמנצח. המנצח הצליח לאגד, לאסוף ולהפיח בחברה שלנו חיים שלא ידעתי על קיומם. הבלחות קרשנדו מטורפות, אדיקות בסקשנים השונים, כניסות מדויקות של כלי ההקשה ושל הנשפנים שעושים כאן עבודה קשה ומדהימה כאחד ועוד כהנה וכהנה.
לקח לי זמן להתרגל להתנהגות המשעשעת של הפטיפון כעת. כל פעם שהנחתי תקליט חדש או הפכתי צד הבהמה המגודלת החלה לנוע מטה מעלה בקלילות של בלרינה. ה- DOSים העניקו אופי יותר רך, גדול, זורם. משהו שאני באופן אישי משייך לצליל יותר "ישן", אך לא במובן השלילי, ההיפך, כמשהו שלפעמים מפוספס במוצרים מודרניים. אך מה שהייתי רוצה יותר מהכל זה שתפתחו את הראש למוצרים משלימים כגון אלו. יש שתמיד יראו אותם כ- "בזבוז כסף", אני דווקא רואה אותם כפוטנציאל לחסכון.
מאוריציו ראוול כתב סה"כ 2 קונצ'רטי לפסנתר וכתיבתם נעשתה כמעט במקביל באותם השנים.. בין 1929 לבין 1931. אך הפעם במקום לדבר על הקונצ'רטו המפורסם והמנוגן ביותר שהוא הקונצ'רטו לפסנתר ב G major אנסה לתאר בקצרה, את הקונצ'רטו המיוחד השני שלצערי מנוגן ומוקלט הרבה פחות. הקונצ'רטו שכתב במיוחד עבור יוצא צבא שאיבד את יד ימינו ובשל כך נכתב ליד שמאל בלבד.
איני יודע אם זה מקרי שהתוצאה בשילוב ה- ES היתה ה"נכונה" ביותר ברמה הטונאלית על הסטאפ שלי. מה שבטוח זה שמבין כל הספקים ה- ES שמר בצורה המדוייקת ביותר על אופיו של ה- Evo כפי שלמדתי להכיר אותו. שילוב של דיוק, אחידות, דמויות סטראו יציבות ומוגדרות, פתיחות בתחום הגבוה ואיזון טונאלי כללי. ה- ES מוסיף לתכונות האלו עידון ברמה שונה לגמרי מספק ג'נרי - מיקרו דינמיקה משופרת, חשיפת פרטים ללא הבלטה טונאלית, ההיפך, עם צליל יותר הומגני.
ההקלטה מבית ZIG ZAG והיא לעילא. הגישה של AE גם מאד פיוריסטית והנגנים שלה נבחרים בקפידה והם וירטואוזים אחד אחד, כך שלהקליט אותם זו כנראה חוויה מדהימה, לכל טכנאי הקלטות.
יש שם בסיס נהדר ברמות הגבוהות ביותר, כך שזה לא פלא שזה יוצא פיקס!


hifimusic
אודות
תנאי שימוש
צור קשר
אוהבים את
hifimusic?
סקירות אודיו
הכל
הגברה
רמקולים
מקורות
אחר
סקירות מוזיקה
הכל
קלאסי
ג'אז
פופ/רוק/אלטרנטיבי
עולם/ישראלי/אחר
קישורים
מותגים על פי שם
מותגים על פי יבואן
מומלצים
הפורום
הרשם
לוח בקרה
הודעות אחרונות