בלחיצת כפתור הייתי שוב משגר את עצמי לחללים אחרים, אם אולמות קונצרטים ברחבי העולם ואם למועדוני ג'אז קטנים או אפילו הופעות מטאל באוויר הפתוח. היכולת של הסט הזה להעביר רגשות במקביל לקווים מאד ברורים של אודיופיליה היא מעשה קסום לטעמי. אימג' חד, טימבר מדויק, במה מסודרת אם כי עגולה ומעט צרה ממה שאני מכיר, אך ללא תזוזות וללא קריסות. והכל בשקט ובאיזון כמעט מוחלט!
האלבום השלישי של טסה והכוויתים שיצא לאחרונה (El Hajar- האבנים), מסכם (עד כה לפחות) עשור מדהים עבור טסה. פוריות העבודה שלו, עם שותפו ניר מיימון, הניבה 7 אלבומים, אם כוללים את פרוייקט הכוויתים, וכולם מצויינים.
באלבום הנוכחי משולבים בשירה- יעקב נשאווי , נסרין קדרי, רחלה (בבלדה נהדרת- Hilwa Marrat El Layli , היבה באטיש, תמר שאוקי, יאיר דלאל, כרמלה טסה (האם), רחל יחזקאל וכרמלה מועלם. כמו באלבומים הקודמים משלב טסה קולות מקוריים של דאוד עצמו, ושל סלאח בקמנצ'ה.
את האימפריאן החזרתי ליבואן בלב כבד מאד לאחר שבועיים תמימים שבהן שמעתי מוסיקה כמעט אקסקלוסיבית בעזרת אוזניות,
עם האימפריאן כמובן ובהשוואות החוזרות ונישנות שהעברתי את עצמי ואת האוזניות בסשן הזה.
האימפריאן היא אוזניית אול-ראונדר מושלמת לטעמי, וכל כך שמחתי על היכולת והפריבילגיה שנפלה בחיקי לבחון ולהאזין לה. לאחר שבועיים בבחינה די רצינית ורחבה עד מאד, אני יכול להבין מדוע היא שברה תקרת זכוכית שעד היום היתה שייכת לאחת או שתי חברות בעולם.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות.
אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
הסטרים בוקס אולטרה הוא מכשיר ורסטילי, קטן, חכם ומוכשר. הוא מאפשר כל צורת ניגון רלוונטית שעולה בדעתי, ויכולות הסאונד שלו הפתיעו אותי ביחס למחירו ובכלל.
נזכור שהוא נבנה עבור ניגון לדאק בעל כניסת USB, ועבור בעלי דאקים אחרים הייתי שוקל קודם מוצרים בעלי יציאה דיגיטלית תואמת.
ה- "Detox" היחודי שלו, מאפשר לשפר מחשב מוזיקה פחות מוצלח, אבל גם נותן פתרון למי שמעוניין במחשב בנוסף לסטרימר שהרי אחרת יריבו שני אלו על כניסת ה- USB בדאק.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה.
למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים.
'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה.
למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
תמורת המחיר (הלא נמוך!) מקבלים כאן מכשיר מעוצב מאוד (גם אם לא יתאים לכל טעם) ומשוכלל, ביצועים סוניים נטולי חסרונות, מעט תיבול כדי לא לשעמם, ותחושה יוקרתית מכל עבר.
אם ה- N51 הוא סימן מייצג לכל סדרת ה- Noble החדשה, אז נראה שבוצע פה מהלך להתאים יותר לרמקולים של תקופתנו. אלו הפכו להיות יותר "מדויקים", ולכן מתאימה להם אולי הגברה עם קצת יותר אופי. במקרה הזה קצת יותר "גודל" וקצת יותר באס, כמו גם יכולת להניע עומסים יותר קשים - אז זה כיוון הגיוני מאוד.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית.
האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
התערוכה בפולין (וארשה) אמנם צעירה מזו של מינכן הידועה כגדולה בעולם לדו ערוצי...
אך כבר בשנה שעברה הגיעה למעמד של המקום השני אחרי זו של מינכן.
אי לכך ובהתאם לזאת, לקחתי את עצמי וטסתי לוארשה.. בתקווה שבימים הקרובים אוכל לשתף אתכם קצת בחוויה. בשעות אלו אני עולה למטוס בבן גוריון כאשר היום (צהריי שישי) תתחיל התערוכה בוארשה על פני 3 ימים כמעט מלאים...
נכון, זה לא מאסטר-פיס, ואפילו הרבה פחות טוב מ- Stardust, אבל אני באופן אישי לא הייתי אפילו מעלה על דעתי לוותר עליו.
זה אלבום חמוד, של אמן שאני אוהב, שגם אם היה יכול להיות הרבה יותר מוצלח בבחירת חומרים/עיבודים אחרת התוצאה עדין נחמדה ואותי לפחות מהנה.
ה- Sei מתחבר לך ללב ולרגש, פעם מלטף ומפנק, פעם מייצר דרמה, תמיד "מיוחד".
נכון שיש משהו "על-טבעי" בתחום הגבוה שלו, אבל הוא בכלל לא בהיר או מנסר. למעשה יש בו רוחב ועומק שאני בכלל לא בטוח ששמעתי מרמקול אצלי בבית.
רמקול מיוחד, יתאים לחובבי התחום הגבוה אך גם לכל מי שליבו לא אבן. מרגיש לי כמו שותף אופטימאלי לסלון ישראלי טיפוסי, ובגימור הנבחן לא אתפלא אם גם בת הזוג תתאהב בו.
אמנם קשה לסווג את סגנונו המוזיקלי של האלבום, כשיש בו אלמנטים של מוזיקה מערבית עם מוזיקה אתנית, אך בשורה התחתונה צריך לשבח את באלק על התעוזה, העיבודים, המוזיקה, והניצוח הנפלא על ההרכב כולו. מדובר באלבום מצויין שמופק לעילא גם מבחינת הסאונד שלו, וזמרת מצויינת, אמינה עלאווי, עם ווקאליות מרשימה ביותר.
אני מניח שכבר הסקתם מההקדמה הארוכה, מסשן ההאזנה ומהטון הכללי בו כתבתי את הסקירה שמאוד נהנתי לארח את האורסה אצלי.
בהנתן המגבלות (באס, תיכף נגיע לזה) זה ממש לא עניין טריוויאלי.
אפילו אגדיל ואומר שזה בין הרמקולים שהכי נהנתי לשמוע כאן, רק שיש לקחת בחשבון שחלק נכבד בהרגשה הזאת קשור גם לעניין נוסטלגי המפורט בתחילת הסקירה.
למרות שיונדי אינו רומנטי כמו רובינשטיין, או בשל מוסיקאלית, כפי שפוליני היה לפני כמה שנים, שהוציא את הנוקטורנים בדוייטשה, גישתו הצעירה, החושבת..ומלאת האווירה, העבירה את היצירות באופן מקסים לחלוטין.
הדינאמיות אשר נותרה בצלילי הפסנתר מאצבעותיו - יוצאת אל המאזין באופן טוב מאד, ואפשר להרגיש, שהוא שקד עליה בלומדה תאורתית וטכנית, לא מעט.
