האלבום השלישי של טסה והכוויתים שיצא לאחרונה (El Hajar- האבנים), מסכם (עד כה לפחות) עשור מדהים עבור טסה. פוריות העבודה שלו, עם שותפו ניר מיימון, הניבה 7 אלבומים, אם כוללים את פרוייקט הכוויתים, וכולם מצויינים. באלבום הנוכחי משולבים בשירה- יעקב נשאווי , נסרין קדרי, רחלה (בבלדה נהדרת- Hilwa Marrat El Layli , היבה באטיש, תמר שאוקי, יאיר דלאל, כרמלה טסה (האם), רחל יחזקאל וכרמלה מועלם. כמו באלבומים הקודמים משלב טסה קולות מקוריים של דאוד עצמו, ושל סלאח בקמנצ'ה.

'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה. למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים. 'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה. למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.

הסאונד של בק באלבומיו הקודמים לא היה טהור, נקי ויפה כמו בזה הנוכחי, מעולם. מסאונד קלין מחוספס, של כמעט בלוז ממגבר בסאטרוציה, הוא מגיע כביכול עם הסאונד המקורי שלו, אך עם עידון מסוים וניקיון מופתי ושונה. עד שהוא מצליח לנגן עם תזמורת בת 64 נגנים בחלק מהקטעים באלבום, באופן מעורר השתאות והרמוניה מושלמת.

הנגינה של קית דאונס מלודית ומעודנת מאוד, אך גם בעלת יכולת אילתור מצויינת ובחסד, לצד עומק, ומורכבות. בנוסף, השילוב וההרמוניה בין חברי הטריו מוצלחים מאוד, והסאונד המצויין של האלבום הוא בהחלט צ'ופר מבורך. כמו כן, חשוב להדגיש, כי למרות ההשפעות המוזיקליות הבולטות שניתן לזהות, יש לדאונס זהות וקו מוזיקלי עצמאי משלו. האלבום בשל ומגובש מאוד, ולא ניתן לזהות שמדובר בהרכב צעיר, שזהו אלבום הבכורה שלו.