עכשיו 28/05/22 01:47
בלחיצת כפתור הייתי שוב משגר את עצמי לחללים אחרים, אם אולמות קונצרטים ברחבי העולם ואם למועדוני ג'אז קטנים או אפילו הופעות מטאל באוויר הפתוח. היכולת של הסט הזה להעביר רגשות במקביל לקווים מאד ברורים של אודיופיליה היא מעשה קסום לטעמי. אימג' חד, טימבר מדויק, במה מסודרת אם כי עגולה ומעט צרה ממה שאני מכיר, אך ללא תזוזות וללא קריסות. והכל בשקט ובאיזון כמעט מוחלט!
האלבום השלישי של טסה והכוויתים שיצא לאחרונה (El Hajar- האבנים), מסכם (עד כה לפחות) עשור מדהים עבור טסה. פוריות העבודה שלו, עם שותפו ניר מיימון, הניבה 7 אלבומים, אם כוללים את פרוייקט הכוויתים, וכולם מצויינים. באלבום הנוכחי משולבים בשירה- יעקב נשאווי , נסרין קדרי, רחלה (בבלדה נהדרת- Hilwa Marrat El Layli , היבה באטיש, תמר שאוקי, יאיר דלאל, כרמלה טסה (האם), רחל יחזקאל וכרמלה מועלם. כמו באלבומים הקודמים משלב טסה קולות מקוריים של דאוד עצמו, ושל סלאח בקמנצ'ה.
את האימפריאן החזרתי ליבואן בלב כבד מאד לאחר שבועיים תמימים שבהן שמעתי מוסיקה כמעט אקסקלוסיבית בעזרת אוזניות, עם האימפריאן כמובן ובהשוואות החוזרות ונישנות שהעברתי את עצמי ואת האוזניות בסשן הזה. האימפריאן היא אוזניית אול-ראונדר מושלמת לטעמי, וכל כך שמחתי על היכולת והפריבילגיה שנפלה בחיקי לבחון ולהאזין לה. לאחר שבועיים בבחינה די רצינית ורחבה עד מאד, אני יכול להבין מדוע היא שברה תקרת זכוכית שעד היום היתה שייכת לאחת או שתי חברות בעולם.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות. אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
הסטרים בוקס אולטרה הוא מכשיר ורסטילי, קטן, חכם ומוכשר. הוא מאפשר כל צורת ניגון רלוונטית שעולה בדעתי, ויכולות הסאונד שלו הפתיעו אותי ביחס למחירו ובכלל. נזכור שהוא נבנה עבור ניגון לדאק בעל כניסת USB, ועבור בעלי דאקים אחרים הייתי שוקל קודם מוצרים בעלי יציאה דיגיטלית תואמת. ה- "Detox" היחודי שלו, מאפשר לשפר מחשב מוזיקה פחות מוצלח, אבל גם נותן פתרון למי שמעוניין במחשב בנוסף לסטרימר שהרי אחרת יריבו שני אלו על כניסת ה- USB בדאק.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה. למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים. 'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה. למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
תמורת המחיר (הלא נמוך!) מקבלים כאן מכשיר מעוצב מאוד (גם אם לא יתאים לכל טעם) ומשוכלל, ביצועים סוניים נטולי חסרונות, מעט תיבול כדי לא לשעמם, ותחושה יוקרתית מכל עבר. אם ה- N51 הוא סימן מייצג לכל סדרת ה- Noble החדשה, אז נראה שבוצע פה מהלך להתאים יותר לרמקולים של תקופתנו. אלו הפכו להיות יותר "מדויקים", ולכן מתאימה להם אולי הגברה עם קצת יותר אופי. במקרה הזה קצת יותר "גודל" וקצת יותר באס, כמו גם יכולת להניע עומסים יותר קשים - אז זה כיוון הגיוני מאוד.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית. האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
הייתי מגדיר את ה- SS-010 כ- state of the art של המגברים הטרנזיסטוריים. בעל צליל מלא, שופע, לא חסר לו שום גוון בפאלט הצבעים, אך חשוב לא פחות הוא גם לא עושה שימוש מוגזם בשום גוון ספציפי. נוסיף על כך מוזיקליות ללא פשרות, החל באספקטים תזמוניים כמו קצב, ומיידיות, נתבל ב- "שקט" ורקע שחור משחור ונגיע עד לאספקטים יותר אמורפיים כמו הרגשה של שיחרור וחוסר מאמץ.
הכותר פותח ברחמנינוף המדהים והעשיר.. זוהי יצירה באורך "מלא" של 35 דק מופלאות, ב 4 פרקים של פסנתר וצ'לו. אחת היצירות המדהימות והיפות שיש לכלים הללו יחד לטעמי. למרות שהכותר כולו מטורף ביופיו.. אם כי השוסטקוביץ כבד הרבה יותר משני הראשונים, שמציגים מלודיות קצת יותר אינטואיטיביות וקלילות לעיכול. פרדי קמפף!נסו להשיג כל דבר אפשרי שהוא הוציא הענק הזה.. מבטיח לכם, הנאה צרופה. הוא מנגן כאמור יצירות לפסנתר סולו של כמה מלחינים מתקופות שונות ובבסיסים קונספטואליים שונים גם כן.
הברידג' הוא חתיכת שדרוג לממיר שכבר היה מדהים ברמת הפיצ'רים והתכונות הסוניות, בטח ביחס למחירו. באופן כללי אני יכול להגיד שזהו מקור נקי אך עדיין בעל צליל מלא, אנרגטי וקצת "אודיופילי". הוא מסוגל לשחזר מוזיקה רומנטית בלי לייבש אותה לחלוטין, אבל יתרונו דווקא בחומרים היותר קצביים. מה שבטוח זה שה- Bridge מצטרף כחבר מן המניין למשפחת ה- PerfectWave המעניקה יחס נהדר של עלות תועלת בשילוב פיצ'רים יחודיים ואיכויות סוניות מפתיעות.
פטרישיה יוצרת ג'אז חדשנית ומרעננת שלא קופאת על שמריה.כמו כן, זכתה אף לביקורת "הזמרת האמיצה ביותר, האינטלקטואלית ביותר, הנמרצת ביותר והמעניינת ביותר בג'אז האמריקאי". אלבום מומלץ, אולי אף למי שלא אוהד של פטרישיה בארבר. The Cole Porter Mix הוא אלבום שנותן דגש לא רק לשירה אלא גם למוסיקה המצוינת.
אני חושב שמה שבאמת תפס אותי זה שבעצם לא היה כאן שום אלמנט ״מיוחד״ מידי. הם העניקו חוויה סונית, חושית ודרמטית בלי שום טריק טונאלי או אחר. הצליחו להיות ארטיקולטיים מאוד (מורגש במיוחד בבאס ובמיד) מבלי להיות ״כוחניים״ או אנליטיים או יבשים. הצליחו להציג פירוט גבוה משאני רגיל מהרמקול שלי מבלי להשמע לרגע בהירים. העניקו פרזנטציה די גדולה ועמוקה יחסית לגודלם, אבל לא הלכו לכיוון המנופח, ולא לכיוון הפרזנטציה המסותתת בסכין חדה.
אחת מהאופרות ומהיצירות הקלאסיות בכלל, שיכולה לגרום לי לדמעות ולסערת רגשות ממוסיקה מדהימה ביופייה באמת. ללא ספק שער כניסה, לעולם האופרות האדיר והענק כל כך. שכיום כנראה מקבל אף יותר במה ומעריצים מהמוסיקה האינסטרומנטלית. אני עדיין לא "שם" ..אך יודע גם לגוון לעצמי עם לא מעט יצירות בז'אנר האופראי.


hifimusic
אודות
תנאי שימוש
צור קשר
אוהבים את
hifimusic?
סקירות אודיו
הכל
הגברה
רמקולים
מקורות
אחר
סקירות מוזיקה
הכל
קלאסי
ג'אז
פופ/רוק/אלטרנטיבי
עולם/ישראלי/אחר
קישורים
מותגים על פי שם
מותגים על פי יבואן
מומלצים
הפורום
הרשם
לוח בקרה
הודעות אחרונות